קול שקשוקם של בריחי השערים כבר נשמע ברחבי המדינה, ברחובות נאלם רעש ההמון המסתגר על דעת עצמו והמתבודד על פי מצפונו, וחריקה צורמת עולה מחדרי הממשלה, שם מתחרים ביניהם השרים על תוכניות הצלה לכלכלת המשק ממשבר הקורונה: אם כל אלו נשמעים לכם כמו פעמיו של סגר שני, כנראה אתם לא טועים. ממשלת ישראל, שהצטיינה בבזבוז זמן יקר בין שתי ההתפרצויות של הנגיף, והגיעה ליום הדין האפידמי עם קרעי ענק ברשת הביטחון הסוציאלי שלה, מסרבת להכיר בטעויותיה ולקחת אחריות.
כבר בחודש מארס הבינו החברים מאירופה שזירת הקרבות הבאה של הנגיף – מיד אחרי מערכת הבריאות ‑ תהיה בשוק העבודה. בזמן שבספרד, גרמניה, צרפת ובלגיה מוכות הקורונה נערכו בכל הכוח להצלת האדם העובד, והמטירו עליו מיליארדים כדי לשמור על משכורתו, המשיכו בישראל להתנהג כאילו אף אחד לא קורא את המחקרים האחרונים על הנזקים הפסיכולוגיים של המצב. כאילו שאף אחד לא שמע את זעקת אנשי התרבות, לא ידע על חרדותיהם של האבות קשי היום, ולא הכיר את שיברון הלב של בעל העסק העצמאי.
גם עמדתה המתפעלת של קרן המטבע העולמית ביחס לכלכלות אירופה שאחרי המגפה - תמיכה ממשלתית מלאה במעסיקים שממשיכים לשלם את משכורתם של העובדים, בנוסף לזכויותיהם הסוציאליות – עברה ליד האוזניים האדישות של עסקני הממשלה.
להם פחות אכפת שיש באירופה זן חדש של מעסיק, כזה שלא מפסיד כסף מהשארת העובד שלו בבית: רגוע מבחינה כלכלית, יודע בוודאות שהממשלה מעוניינת לשמור על כוח הצריכה של העובד שלו, ועל כבודו כאדם מפרנס. הם לא יגלו לכם שהמעסיק במדינות האיחוד האירופי לא ייאלץ לערבב בין שיקול כלכלי ושיקול בריאותי, לא יידחק לפינת הרווח וההפסד, לא יתעמר בעובדים שנותרו לאחר גל הפיטורים, לא יקפח את זכויותיהם, ולא יאיים שישליך אותם לרחוב.
שם המעסיק יודע בוודאות שהמדינה מאחוריו, שיש לו אינטרס משותף עם הכלכלן הכי בכיר בממשל, שהעלייה במספר המובטלים מ-0.1% ל-6.7% היא שולית ביחס למספרים האדירים במדינות אחרות, ושמשהו בתוכנית הכלכלית "עבודה מופחתת" עובד לא רע.
"קורצ-ארבייט", המודל הגרמני שהתפשט לכל שאר חלקי אירופה בחודשים האחרונים, שם את האדם העובד במרכז: מעבר לגב כלכלי מלא הוא מעניק לו גם פרק זמן נדיב של הסתגלות למצב החדש, ולא עומד מעליו עם חרב מתהפכת של מיסוי אגרסיבי. בישראל זה מעולם לא היה הכיוון, לא לפני ולא אחרי ששיעור המובטלים זינק ל-21% - יותר מפי שלושה ממה שהיה קודם.
מתעלמת מרמזים עבים שמגיעים מאירופה, דוחה בגסות מעליה כל פתרון שדורש ממנה לשלוח יד לארנק, ומבוססת בביצה של אבטלה, ממשיכה הממשלה לקפוץ את ידה. את המחיר אנחנו נמשיך לשלם.
- מרב בטיטו היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
