"למות או לכבוש את ההר – יודפת, מסדה בית"ר", כך מסתיים המנון בית"ר שכתב זאב ז'בוטינסקי. ההרים שכתב עליהם בשיר היו אבני דרך בהיסטוריה של העם היהודי בזמנים קשים שבהם עצם קיומו עמד על הפרק. בליל שישי האחרון, כמעט 90 שנה אחרי שנכתב השיר, נהרגו 45 יהודים אזרחי ישראל על הר אחד קטן בצפון הארץ שלא נכבש מעולם על ידי המדינה, וריבונותה בו אינה קיימת. על הר מירון מעולם לא היה קרב, המדינה פשוט ויתרה עליו.
כדי להבין לעומק איך הגענו למצב שבו הבעלות האמיתית על ההר נמצאת בידי שני גופים המייצגים את ועד ההקדש הספרדי ושניים שמייצגים את ועד ההקדשות האשכנזי, צריך לחזור אחורה בזמן.
ב-1948 הוקמה מדינת ישראל בדוחק-הזמן על יסודות זמניים, תוך אילתור הסדרים בין דת למדינה, בין הרשויות השונות ובין האזרח למדינה. המעבר מיישוב למדינה, מ"מצב טבעי" ל"ממשל מדיני", לא לווה כפי שניתן היה לצפות באמנה חברתית, בחוקה ובהסכמה להתאגד תחת קווי מתאר המקובלים על כולם. במקום ראיית העצמאות הפוליטית היהודית כשלילת הגולה - כפי שהדגישו אבות הציונות בחזונם – העתיקו המייסדים את הדפוסים הפוליטיים הגלותיים של הדרה על בסיס אתני והתאימו אותם לממדים מדינתיים. לאחר שבעה עשורים, הישות הפוליטית שנקראת ישראל נראית פחות כמו מדינה ויותר כמו שטייטעל עם חיל אוויר.
פעם היו לנו איים בודדים של חוסר ריבונות של המדינה - מאה שערים, כפר בדואי נידח בנגב, מתנחלים בחברון. כיום כמעט בכל מקום נרקד ריקוד הבוז לריבונות הישראלית ולישראליות עצמה
חוסר הנכונות להתאים את המדינה לאוכלוסייה המשתנה ולשטח החדש מאז 49, הוא הסיבה היסודית ביותר שמערערת את היציבות בארץ. ביסודו של המשבר ההיסטורי שאנו כלואים בו עומדת אם כל הבעיות: אי-ההסכמה על כללי המשחק. ציבורים שלמים מודיעים שלא הסכימו מעולם ולא יסכימו לעולם לסדר פוליטי וחברתי שהופך את המדינה ללא-שלהם. הערבים לא מסכימים להגדרה הלאומית של המדינה; המזרחים לא מסכימים לחלוקת העבודה והרכוש; החרדים לא מסכימים לעקרונות המטאפיזיים הגאוליים שמונחים ביסוד הקמתה של ישראל, והמתנחלים לא מסכימים לדמוקרטיה לכולם. אף לא אחד לא נותן אמון באחר.
בחלוף השנים הולבשו על המערכת השלטונית טלאים על גבי טלאים של פתרונות זמניים ושטחיים, אלא שאחרי 73 שנים הם כבר לא עובדים והמערכת הפוליטית לא מסוגלת לייצר חדשים. כתוצאה מכך, בעיות העומק צפו במלוא העוצמה והביאו אותנו אל סף משבר חוקתי, כלכלי וחברתי המאיים על עצם יסודותיה של המדינה. קבר רשב"י במירון הוא סימפטום נוראי לאותו משבר מכונן.
פרופ' אבנר בן זקןפרופ' אבנר בן-זקן
מפקד חיל האוויר לשעבר, בני פלד המנוח, אמר פעם שישראל אינה מדינה אלא ועד של קהילות הנאבקות על כספי החלוקה. פעם היו לנו איים בודדים של חוסר ריבונות של המדינה - מאה שערים, כפר בדואי נידח בנגב, מתנחלים בחברון. כיום זה כמעט בכל מקום: בני ברק, מודיעין עילית, בית שמש, כפרים בלתי מוכרים בנגב, מאחזים ביהודה ושומרון - ובכולם נרקד ריקוד הבוז לריבונות הישראלית ולישראליות עצמה.
לכאורה, בהר מירון, שהמדינה הותירה אותו לא כבוש, אין אחראים ואין אשמים, אבל באופן מעשי, בתוך הוויכוח העקר וחסר החשיבות סביב השאלה מי אשם ומי אחראי, אולי כדאי לציין שגם אם לא כולנו אשמים, כולנו אחראים לשינוי המצב: באמצעות נקיטת עמדה ומעורבות אזרחית פעילה ומשמעותית, לצד שינוי שיטת הבחירות ומעבר לשיטה האזורית, המבטיחה לא רק דיון פוליטי באינטרסים פוליטיים מקומיים וריאליים, אלא גם מתכון לבניית זהויות חדשות מקומיות. מדינת ישראל צמאה לאתחול של כל מערכות השלטון וכתיבת הסדרים אזרחים חדשים שיהיו מוסכמים ומקובלים על כולם.
  • פרופ' אבנר בן-זקן הוא ראש המכון למחשבה ישראלית ומלמד בקריה האקדמית אונו
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com