את הסיפור הבא אפשר לקצר לכדי מסקנה. והמסקנה היא שכולנו בסכנה. אם זה קרה לארמן אוונוב, כבר 30שנה בארץ, הגיע לכאן כנער, עבר סקאדים, גזענות, הביא הישגים כלוחם וכמאמן הנבחרת הלאומית בקרטה, דופק את הראש בקיר בלילה מהזוהר ארגוב של השכן בבני עי"ש. אם אליו באו פתאום ואמרו, תשמע, המסמכים של ההורים מימי עלייתם לישראל באים לנו רע בעין. לכן צפה לשלילת אזרחות, ואולי ביי-ביי למדינה. אם לו זה קרה – לכל אחד כאן אפשר לחפור את הסבתא מהקבר, ולהגיד וואלה, זאתי, כשבאה, נתנה עקיצה. ועכשיו, במחילה, זמננו קצר, אולי גם זמנך, לא יזיק אם תכין בשלוף מזוודה.
עזבו רגע את ההשלכה המעשית של בן ,47אין לו ארץ אחרת, או אזרחות אחרת, שצפוי להתכבד ולחפש לעצמו מדינה. כשאומרים לך דבר כזה, זו חתיכת פגיעה.
"מכיר את זה שכשאתה טס לחו"ל לחופשה, אתה נושם לרווחה?" ארמן שואל. אני רוצה להשיב, ארמן אחי, איזה חו"ל ואיזה כפכפי הוויאנס, שקענו בקורונה, אבל זו צרה מסוג אחר, אז זורם עם הדוגמה. "ואז", הוא ממשיך, "מכיר את זה כשאתה חוזר לארץ, בביקורת דרכונים, אתה מרגיש, אני סוף-סוף בבית?"
ואז הוא עוצר. "חשבתי שאני בבית", העיניים של האיש המוצק מתכווצות. בוערות. טעיתי, הוא ממלמל. לעצמו, לי, לנו. ואז, שתיקה. "אתה רוצה מים?" הוא שואל, ובעצם מבקש לעצמו הפסקה.
כשהוא חוזר, אותה הבעה. עדיין תקוע בתור לדרכונים, בודק בכיסים, בטרולי, אולי שם, אותה תחושת בית שהלכה. "יש פגיעות שאתה מתאושש מהן", הוא אומר, "מישהו נכנס לך באוטו מאחור, הצוואר כואב וזה עובר. אבל הפגיעה הזאת לא תחלוף גם כשהכל יסתיים. קעקוע שאי-אפשר יהיה להסיר. פתאום אתה הולך ברחוב, ובטוח – יש לי חותמת על המצח. וכולם מסתכלים עליה".
מה יש בחותמת?
הוא מתנשם בכבדות. "שעשיתי משהו לא בסדר. אבל אני, חוץ מדוח חניה, למי עשיתי רע בחיים האלה? רק הבאתי הישגים למדינה. פתאום אתה מרגיש לא רצוי פה יותר. כמו בספר ההוא של ג'ורג' אורוול. יש שווים, ויש שווים יותר. זה תקף גם לישראל".
מי שקרא לי ז'יד, חטף
עכשיו לסיפור בהרחבה. זה הולך ונהיה רע.
ארמן אוונוב עלה לכאן בגיל ,17 מתוקף חוק השבות. הוא נולד בטביליסי, גיאורגיה. בגיל חמש עבר עם המשפחה, הוריו ואחותו הגדולה, לפרבר של מוסקבה. אביו, ד"ר לביולוגיה, שנפטר לפני כשנתיים, עבד בפיתוח הזרעה מלאכותית של בעלי חיים.
"החלפתי הרבה בתי ספר אז, ובכולם, בשלושה ימים הראשונים, כאסח מטורף", הוא נזכר, "כולם בלונדיניים, סלאבים. ואני שחרחר. מנסים לכסח אותך כי אתה שונה. 'ז'יד' קראו לי פעם ראשונה בכיתה ג'. זה שאמר לא ידע את הפירוש. הביא מהבית. גם אני לא הכרתי את המילה. ואז יושבים אצל השכנים, בעל יהודי, אישה אוקראינית, והאבא של הבעל, יעקב. דומה לשמעון פרס אחד לאחד, מדבר יידיש. אני שואל, 'מה זה ז'יד'. הוא אומר, 'אם מישהו מקלל אותך, אתה יכול לשקול להחזיר. אבל אם הוא אומר לך ז'יד, שבור לו אף, בלי לחשוב. עם המילה הזאת רצחו עם'. הבא שאמר ז'יד, ישר חטף. עד עכשיו הוא מצטער על זה. אחריו לא קראו לי ככה יותר".
בבית כנסת ביקר בפעם הראשונה בגיל .13 "היו כמה במוסקבה, אבל לא הלכנו אליהם. חלק מהאנשים שהיו קשורים לבתי כנסת עבדו עם הקג"ב, דיווחו על כל מי שהתקרב. כדי להתקדם שם בחברה, לא היה כדאי להיות מזוהה כיהודי. אז בבית העדיפו שלא נדע כלום. בגיל 13 אבא לקח אותי להרי הקווקז. הגענו לעיר בשם נלצ'יק. לא הכירו אותנו בקהילה היהודית. ושם, בבית הכנסת, פעם ראשונה שמו עליי", הוא מצייר בידו טלית, "ואז על הראש", מצייר כיפה דמיונית. "תסתכל לפה, תקריא משם. הכל בשושו".
"יום אחד", הוא ממשיך, "אמא אומרת, 'עוד שבועיים עוברים לישראל'. הלם. מה ישראל? לא דיברנו על זה. אבל אבא החליט. משפחה קווקזית. לא התלהבתי. למדתי אז. וגם לא היה קושי כלכלי. דירת שלושה חדרים, לא כמו בארץ. רק הסלון 110מטר. הדירה שלי היום פחות. ואז יעקב, ההוא הזקן, אומר לי, 'אם אתה יכול לא לנסוע, אל תיסע'. אני שואל למה. והוא, פרטיזן, עם מספר על היד, עונה, 'יותר מדי יהודים ביחד'".
וכשאתה מנתח עכשיו את מה שאמר?
"וואלה, צדק. קשה לחיות בארץ, במיוחד אם אתה זר. בשיא הכנות, אנחנו, אלה שלא נולדו פה, נישאר זרים לנצח. כשיש מיעוט יהודי, הוא מלוכד, עוזרים אחד לשני. פה החברה מפולגת. גזענית. חרדים, ערבים, אשכנזים. ואתה צריך לתפוס צד בקונפליקט הזה, שאני לא רוצה להיות חלק ממנו. זה מנוגד לעקרונות שלי".
כשהגיעו לישראל, ,1991בני דודים מקריית-אונו אספו אותם משדה התעופה. סיבוב בתל-אביב. "אלנבי, המזרקה המצ'וקמקת. בית האופרה, ערימות זבל", הוא מתאר, "לאיפה הגעתי. בפרברי רוסיה אין כזו עליבות. הכל קטן, הרוס, נרקומנים, הומלסים. כל מקום שאתה דורך, מסטיק. עאלק מרכז תל-אביב".
לא התרשמת.
"ועוד הגענו לקריית-אונו בדיוק במלחמת המפרץ. סקאד נופל בסביון, קילומטר מאיתנו. ראינו בלייב פטריוט מפספס, והחלונות מתנפצים. ליד הבית שנפגע היה סופר-פארם. אני מסתכל, אף אחד לא לוקח שמפו, כלום. ברוסיה היו מפרקים אותו תוך דקה. זה עשה לי
טוב. שינה לי את ההסתכלות על האנשים. הבנתי שהמנטליות פה אחרת. דופקים אחד את השני, בסדר, אבל בשעת צרה מתלכדים".
ביום השלישי בארץ כבר עבד במאפייה. הלך לאולפן, אבל עברית למד ממהדורות חדשות שהקליט ועיתונים שאסף. אחר כך עברו לבני עי"ש. למד בבר-אילן מדעי המדינה וסוציולוגיה. הלך גם לבית מדרש, התעמק בגמרא. בין לבין התפתח באמנויות לחימה. "אבא שלי היה מתאגרף. מגיל צעיר לימד אותי להילחם. משם התגלגלתי לסגנון קיוקושינקאי קרטה, קיקבוקס וגם אגרוף סיני".
23 ניצחונות בקרבות בפולין
"אני פוטוגני רק ברנטגן", ארמן מתנצל. אנחנו עוברים עכשיו על תמונות שמלמדות על שהתרחש אחרי העלייה. וארמן, הוא לא הנער הזר שהיה.
בראשונה הוא קרטיסט בתחילת דרכו, חלוק לבן, והופ, חגורה שחורה. והנה הוא בפולין, במחנה אימון בינלאומי, מדגים עמידת קיבדאצ'י. "תראה", הוא מצביע על דגל ישראל מאחוריו. 23" קרבות ניצחתי שם, ייצגתי את המדינה".
ובפרנקפורט, על הפודיום, מקום שלישי בתחרות בינלאומית גדולה. "אני לבד שם ועדיין גאה", הוא מתאר, "סבא שלי מצד אמא, ארמני, נלחם בנאצים והגיע לברלין. מבחינתי, דגל ישראל בגרמניה זה כמו להגיד לסבא תודה".
והנה עוד תמונה, מ-,2010 אליפות אירופה בקרטה בגליפולי שבאיטליה. כאן, אחרי שפרש והחל ללמד קרטה ביפו, בת-ים ובני עי"ש, הוא כבר מאמן נבחרת ישראל. "אני פה, מאחור", הוא מצביע על דמות בטרנינג כחול-לבן בין כמה מעונבים. מקדימה חניכה שלו, יבגניה בונדוריאנסקי, בהישג יוצא דופן – מדורגת שנייה.
"ההמנון ברקע", הוא מתאר, "וברור שזה לא רק הישג תחרותי. זה הרבה מעבר. כאילו הוכחתי שאני שייך, שעשיתי משהו עבור המדינה". הוא עוצר. העיניים אדומות. "זה כמו שילד קטן מצטיין, והאבא אומר: כל הכבוד. אתה באופוריה אמיתית. אבל האופוריה התפוגגה".
והיום, כשאתה מסתכל על אותה תמונה?
"מה שעשיתי עשיתי. זה שהיחס של המדינה אליי השתנה, לא אומר שהיחס שלי אליה השתנה".
היה שם, באליפות באיטליה, אירוע שלא יישכח. אם תרצו, טקס חניכה של מזרח תיכון מופרך. "לאחת התחרויות", הוא נזכר, "הגיעו חבר'ה מלבנון. אני מושיט יד, וראש המשלחת מתעלם. גם החניך שלו לא לוחץ לי יד. ואז הלבנוני מתמודד מול רוסי. והמאמן הרוסי לוחש משהו לקרטיסט שלו, ונעמד לידי. ארבע שניות, הקרב מסתיים. הלבנוני מקבל נוקאאוט. ואז המאמן הרוסי פונה אליי, 'אנחנו בקרטה צריכים לכבד אחד את השני, אחרת זה נגמר בנוקאאוט'. והולך".
קופצים קדימה. ארמן בן 40 פלוס מוצא אהבה. קרינה סירדגיאן, תושבת מוסקבה, נוצרייה. "חקרתי על ההיסטוריה המשפחתית, ופניתי אל אנשים ששם המשפחה שלהם סירדגיאן, כמו של אמא שלי", הוא מספר, "היא היחידה שענתה לי. ככה הכרנו. התכתבנו כמה חודשים. דיברנו בסקייפ. אחרי כמה חודשים נפגשנו ברומא. היה חרא. דייט ראשון, הפיצה בלי רוטב עגבניות, הבירה על הפנים. וגם חירבנה עליי, איך קוראים לציפור שתופסת דגים? אבל היה קליק".
אחרי שנה נישאו. חתונה אזרחית במוסקבה. ארמן מראה תמונה. יש חתן, יש כלה. פרחים, הינומה. בהמשך החליטו שיגורו בישראל. "הייתה לה עבודה טובה, אבל אני לא רציתי לעזוב. לא מרגיש רוסי או גיאורגי. אני ישראלי".
כשזר נישא לישראלי ורוצה להפוך לאזרח, יש נוהל מדורג בן מספר שנים, שמטרתו לבחון את כנות הקשר: תחילה מונפקת אשרת שהייה לחצי שנה. לאחר מכן, בן הזוג אמור לקבל אשרת תושב ארעי. ארבע שנים אחר כך, ניתן להגיש בקשה לקבלת אזרחות.
"כשפנינו לרשות האוכלוסין וההגירה התחיל הסיוט", ארמן מתאר, "הפקידה אומרת, קח ניירת, תיק של 30 עמודים, ולך לגוף שנקרא נתיב. מגיעים לנתיב. בניין של כמה קומות בירושלים. יושב פקיד, דובר רוסית. שואל, 'את יהודייה?' לא. 'מתכוונת להתגייר?' בינתיים לא. פונה אליי, 'תביא את המסמכים של הסבים והסבתות וצילום הקברים שלהם'. אמרתי, 'קיבלתם לפני 30 שנה. לא הייתי מעורב אז. ואם לא אביא מסמכים?' הוא עונה, 'אז לא תישאר פה'. לא מבין באיזו זכות. זה כמו שמישהו לוקח נבוט ודופק לך בראש. ואשתי שם, יוצאת בבכי. ואתה מרגיש שאתה כלום. אפס מוחלט. מי אתה?
"אחרי חצי שנה חוזרים לרשות האוכלוסין וההגירה, לבקש מעמד של תושב ארעי לקרינה. הפקידה נכנסת למחשב, ופתאום קורעת את הבקשה שה-
"אני הולך ברחוב ומרגיש שיש לי חותמת על המצח, שאני לא בסדר. אבל חוץ מדוח חניה, למי עשיתי רע בחיים? רק הבאתי הישגים למדינה. הבנתי שכמו בספר של ג'ורג' אורוול: יש שווים, ויש שווים יותר" "הפקיד בנתיב אומר לי, 'תביא את המסמכים של הסבים והסבתות וצילומי קברים'. אמרתי, 'קיבלתם לפני 30 שנה. ואם לא אביא?' הוא עונה, 'לא תישאר פה'. אשתי פרצה בבכי. הרגשתי שקיבלתי נבוט בראש"
תחילה למלא. היא אומרת, 'התיק בחקירה. יש מצב ששוללים לך את האזרחות ואתם תגורשו'. באותו רגע העולם סביבך מתרסק. אתה נופל לתהום, טיסה למטה, לתחתית.
"בקרבות אף פעם לא חטפתי נוקאאוט. זה היה הראשון. 30 שנה אני פה. באתי כנער. למדתי, לימדתי, הבאתי הישגים, ופתאום בעיטה מהבית. לאן? בריתהמועצות שעזבתי כבר לא קיימת. אין לי אזרחות נוספת. אין לי כלום. לאן אתם חושבים לבעוט אותי, לים? הרגשתי כמו בסרט עם טום הנקס, כאילו אני הולך לחיות בשדה תעופה. ועל מה?"
על מה באמת? במסמך שהעבירה בכירה ברשות האוכלוסין וההגירה לארמן בינואר השנה, נכתב כי "מבחינת כלל הבקשה... נמצא כי מסמכי העלייה של בני המשפחה היו מזויפים ולפיכך עלה חשד כי עלו במרמה".
"איזה מסמך מזויף? איך בדקו? מי בדק?" תוהה עו"ד תומר ורשה, בא כוחו של ארמן בשבועות האחרונים, "הם לא מנמקים, אז איך אפשר להתמודד עם הטענות? פוגעים באזרח שלא מבין מה רוצים ממנו".
"אמרתי, תנו לראות על מה אתם מדברים, אבל אתה אדם בלי זכויות. אסיר בתא הנידונים למוות, שלא יודע מתי זה יקרה. זו ההרגשה", ארמן אומר. הוא רק יכול לנחש במה מדובר: "בתעודת הפטירה של סבתא מצד אבא, השם הפרטי שלה לא תואם את השם בתעודת הלידה של אבא. את המסמך הזה אני העברתי לנתיב. אגב, לפני כשנה אני ואחותי נסענו לגיאורגיה, לחקור את העניין. גילינו שבתעודות לידה שם, אנחנו רשומים אחרת. אצל אחותי למשל מופיע מאריאם במקום מריה. גם השם של אבא שלי שונה שם. ככה הם כתבו, הגיאורגים. לא תואם. אז זו לא היא? אז מה אנחנו, חייזרים? ומה אתם רוצים מחיי עכשיו? איפה הייתם 30 שנה?"
מוקפים חמושים בקונקשן
פאוזה קצרה, כדי לספר על "נתיב – לשכת הקשר", גוף המשתייך למשרד ראש הממשלה, ופעל בחשאיות להעלאת יהודי ברה"מ, עוד בימים שבהם מסך הברזל היה נעול על בריח.
"תקופה מסוכנת", מתאר השבוע צבי מגן, ,74 ראש נתיב לשעבר, שהשתייך לארגון במשך 13 שנה. "למדינה זרה משוגרת מערכת, שנתפסת חתרנית, כי היא פועלת בשטח בחשאיות כדי לבנות השפעה, להתסיס ולהפעיל לחץ על האוכלוסייה. זו מלחמת מודיעין, ונציגי נתיב נתפסו בעיני השלטונות כיעד. רודפים אותם, מאזינים, עוקבים, מצלמים, מנסים לגייס. נערות פיתוי, טריקיםשטיקים, הפעלת לחצים".
גוף שלא ראה בעיניים. יעקב "יאשה" קדמי, ראש נתיב לשעבר, סיפר בראיון לרונן ברגמן ב"ידיעות אחרונות" לפני כעשור, כיצד מנעו מהעולים הגירה לארצות-הברית, תוך שמנווטים אותם לצאת מברה"מ דרך בוקרשט או בודפשט. "תחנות המעבר שהקמנו שם עבדו כמו שעון כדי שמי שהגיע אליהן לא ימשיך לשום מקום אחר, זולת ישראל", סיפר.
זה מתחבר למה שגם ארמן מתאר: "כשעלינו, היה לנו קונקשן בבודפשט. פתאום אתה מחוץ למדינה. יש לך זמן, אתה רוצה לצאת, להסתכל. אבל ישבנו באולם גדול, מוקפים בישראלים חמושים. פעם ראשונה שמישהו עמד מולי עם נשק. לא נתנו לצאת. שאף אחד לא יברח חס וחלילה".
אלא שמאז שעתו הגדולה, כשפעל להעלאת יותר ממיליון יהודים לישראל, הארגון מוזכר פחות בדפי ההיסטוריה ויותר בדוחות מבקר המדינה. נתיב החל להיאבק על קיומו, פעילותו צומצמה ואז הורחבה. ייעודו הוגדר כהגברת הקשר והזיקה של יהודים לישראל ולציונות, וסיוע בהעלאתם מברה"מ לשעבר. אלא שתלונות שהגיעו לאורך השנים לימדו על חלקו בתחומים נוספים. למשל, בהליכי הסדרת מעמד בני זוג של אזרחים ישראלים.
יש עם זה כמה בעיות. ראשית, נתיב לא הוסמכה לבדוק בחוק או בתקנה כנות קשר בין בני זוג. בטח לא בדיקה בדיעבד של בן הזוג הישראלי שהגיש את הבקשה. שנית, בדיקת נתיב לא מתבצעת כשבן הזוג הזר הוא עולה ממדינות שאינן חבר העמים או מזרח אירופה. כלומר, חשש לאפליה.
ויש עוד עניין. בסוף שנות ה-,80 כשבשערי ברה"מ המתפרקת התגודדו המונים, שעמדו בפניהם גם אופציות אחרות – ידענו איך לעגל פינות. "הייתי שם", מתאר מגן, "מגיעים עשרות אלפים בחודש. בלגן. תעודות לא ברורות. אי-אפשר לשלוח אנשים לארכיונים. אתה לא יודע אם הגבולות לא ייסגרו מחדש. ומדובר בהצלת עם. אז המערכת יותר פתוחה. בהרבה מקרים הקלו, גם אם לא השגת תעודות. אובייקטיבית, זה לא היה יכול להיות אחרת".
היום, כאמור, כשמישהו מרים ראש ומבקש אזרחות לבת הזוג, הוא עלול למצוא את עצמו בבדיקות מעמיקות.
דוח מבקר המדינה מתח ביקורת ב-2017 על הבעייתיות שבפעילות נתיב. לוועדה לענייני ביקורת המדינה הגיעו אז עדויות של אזרחים יוצאי ברה"מ שסיפרו על בדיקות משפילות. חוות דעת של דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מאותה שנה, ציינה את הבעייתיות בבקשת מסמכים חדשים תוך מראית עין של הליך חוזר לבירור הבסיס לאזרחות.
חוות הדעת הנחתה גם להימנע מבדיקת אנשים שלא יהיה סביר לבטל את אזרחותם בסוף ההליך, "כגון אזרחים שנמצאים בישראל תקופה ארוכה... או אזרחים שנכנסו לישראל כקטינים, ואין שיקולים נוגדים כבדי משקל בעניינם".
ב-2018 קבעה גם רשות האוכלוסין וההגירה בנוהל, כי פנייה אל נתיב תיעשה רק בעניינו של ישראלי שעלה במהלך עשר השנים שקדמו להגשת הבקשה. זה יזומן להמשך בדיקה, רק אם מהמידע הקיים לגביו עולות ראיות כי האזרחות נרכשה על יסוד פרטים כוזבים.
אלא שהסיפור של ארמן מלמד על התנהלות אחרת.
עו"ד ורשה, שטיפל לאורך השנים במקרים דומים, פנה כבר ב-2016 אל שר הפנים, אריה דרעי, בדרישה עקרונית לבטל את מעורבות נתיב בהליכים המדוברים. "הדבר חיוני לשם הענקת טיפול הוגן, שוויוני ומקצועי לכלל האזרחים הישראלים המבקשים לחיות בישראל כחוק, לצד בני זוגם", כתב. מאז פנה משרדו אל משרד האוכלוסין וההגירה שוב ושוב ושוב.
בתחילת החודש פנה עו"ד ורשה אל דרעי, בבקשה לביטול הליכי הבירור לגבי אזרחותו של ארמן. הליכים שגורמים גם לעיכוב של ארבע שנים בהסדרת מעמדה בישראל של אשתו. יש לכך השלכות. בינתיים נמנעות ממנה זכויות, למשל לפי חוק ביטוח בריאות.
"פניותינו לרשות האוכלוסין לא נענו, ולכן בימים הקרובים תוגש עתירה עקרונית לבית המשפט המחוזי לבטל את מעורבותה של לשכת הקשר בהליכי זוגיות", אומר עו"ד ורשה, "נתיב הוא מוסד עתיר זכויות. הביקורת שלנו מופנית למשרד הפנים, שבצעד חסר היגיון יצר מסלול חלמאי ומפלה, שלא ברור כיצד הוא ממשיך עדיין להתקיים. אנחנו בטוחים שנצליח לשנות את המציאות הבלתי נסבלת הזו".
"בדיקות היהדות בדיעבד מיותרות", מסכים בכיר לשעבר בנתיב, "אני לא הייתי עושה זה. אדם הגיע, חי פה, די. אבל צריך להבין שנתיב הוא לא היוזם. במובן הזה, הוא גוף אכיפה. הוא יודע לעבוד עם מידע, מסמכים, מקורות. האחריות היא של רשות האוכלוסין, אבל יש גורמים אידיאולוגיים שמתעקשים, כנראה מטעמים דתיים".
"כאשר נבחנת בקשה למתן מעמד לבן זוג", נמסר השבוע בתגובה מרשות האוכלוסין וההגירה, "היא נבדקת בכללותה. במקרה האמור, במהלך בדיקת הבקשה, התעוררו ספקות בנוגע לאופן שבו קיבל הישראלי עצמו מעמד בישראל, מה שהצריך בדיקה מעמיקה. בינתיים, כמובן שהישראלי אינו יכול להעניק לבת זוג זרה מעמד בישראל. בשלב זה, הנושא נמצא בבדיקה.
"לעניין הטענות המועלות בדבר מעורבות נתיב בהליכי בדיקה, נבהיר כי פעילות הארגון היא במסגרת החוק ובסמכות מלאה, המתואמת לחלוטין עם נציגי היועץ המשפטי לממשלה. אנו ממליצים לפונה לעיין באתר האינטרנט, שם מעוגן הנושא בנהלים לעיון הציבור".
מנתיב נמסר: "מפנייתכם עולה כי הטיפול בבני הזוג החל בשנת .2016 חוות הדעת המשפטית ותיקון הנהלים הרלוונטיים בעקבות חוות הדעת המוזכרת בוצעו בשנים 2017ו-,2018 דהיינו לאחר הטיפול במקרה שבנדון. יצוין גם כי להנחיות אלו אין תחולה רטרואקטיבית. מיותר לציין אך יצוין כי נתיב פועל בהתאם להנחיות מחייבות של רשות האוכלוסין וההגירה".
יריב נטול רגשות ופחד
זה קיצור תולדות חייו של ארמן.
אדם נולד, עושה כמיטב יכולתו, מתאהב, נרדף בגלל תנאי פתיחה שאינם תלויים בו.
הרבה שאלות יש בסיפור הזה, הראשונה שבהן נוגעת לשיקול דעת ולהתנהגות של מדינה. ואם להיות יותר ספציפי, מה נפלתם על הבן אדם? הוא היה נער. עברו כבר 30 שנה.
מותר להאמין שבסוף ארמן יישאר כאן. וגם אשתו. הרי אין בטענה נגדו רבע היגיון. רק שאת מה שיישאר לו בלב, לא תתקן אף תעודה. או דרכון. ובינתיים, בגיל47, הוא לא מצליח לישון בלילות.
ותכף, כשנסיים, האיש עם חותמת הלא-בסדר על המצח, יספר שהוא אוהב את ההם עם התופים, נו הברירה הטבעית, שעל זה לבד מגיעה לו אזרחות כבוד. ואז יוסיף שפרש מזמן מלחימה, אבל מדינת ישראל, מדינת ישראל גוררת אותו חזרה לזירה. רק שביריב שמחכה שם, לא נתקל מעולם. "כל הקרבות שהיו לי בזירה, היו בהם חוקים. וזה היה ספורט. ואחרי הקרב אתה מחבק את היריב. לא משנה מה התוצאה", הוא אומר, "אבל בקרב הזה אין חוקים. זה הישרדות, לא ספורט. ואני לא חושב שבסוף יהיה חיבוק. לכן בקרב הזה אנצח".
והיריב שמחכה בזירה?
"הוא נטול רגשות. ופחד. אלה שיושבים מולך ממלאים הוראות. אנשים טובים. אבל יש מאחוריהם מערכת. ופוליטיקה. בשבילם, אני אחד ממיליון. לא ממש משנה להם מה תהיה התוצאה".
