הפגנת העצמאיים בתל אביבהפגנת העצמאיים בתל אביב
הפגנת העצמאיים בתל אביב, אמש
(צילום: עומרי סילבר)

בהפגנה אמש (שבת) פגשתי אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, ישראלים שנמאס להם משלטון מנותק וממנהיגות שלא רואה את מצוקת אזרחיה. פגשתי אנשים שלא מוכנים יותר להיכנס לקטגוריות ושהמושגים "ימין" ו"שמאל" מזמן לא מדברים אליהם. את האנשים בכיכר אמש עניין דבר אחד: להביא אוכל הביתה.
לא מעניין אותם הסיפוח; לא מעניינת אותם מדינה פלסטינית - כן או לא; לא מעניינות אותם טענות ביבי ונאמניו נגד מערכת המשפט; אפילו האיום האיראני לא מעסיק אותם. את כל הסוגיות הללו הם רואים, בצדק, כתרגילים של השלטון להסיח את דעתם מהמצוקה האמיתית שנגרמה ממשבר כלכלי מטורף, ממדינה שעשתה את כל השגיאות האפשריות בהתמודדות איתו ומשלטון שלא דואג באמת לאזרחיו. אפילו מאימת ההידבקות בקורונה הם התעלמו, כי האנרגיה, הזעם והייאוש – היו חזקים יותר. זו הייתה מחאה אותנטית שנבעה מתוך הלב והמצוקה של מאות אלפים. מחאה לא יזומה, לא "פוליטית", ובעיקר צודקת מאין-כמותה.
אני כבר לא ילדה. הילדים שלי מזכירים לי באכזריות את גילי ומשתדלים להמעיט בביקורים בבית מחשש הדבקה בקרונה. אבל כשהודעתי שאני הולכת להפגנה הם ידעו שאין סיכוי למנוע ממני להגיע. כי ההזדהות שלי עם התסכול והפגיעה האנושה בפרנסה של אנשים, וביכולת שלהם להביא אוכל הביתה – חזקה מכל.
ולא סתם הגיעו לכיכר רבים כל כך למרות חרדות הקורונה. לא סתם ראינו שם אתמול לא רק הרבה מאוד צעירים, אלא גם מבוגרים. ולא סתם כל כך הרבה אזרחים, גם כאלה שאינם חסרים כלכלית דבר, רואים את חובתם האזרחית לצאת מהבית, לצאת מאזור הנוחות, ולהפגין. העם החבוט והמכושף עד כה בידי מנהיג כריזמטי מתחיל לפקוח עיניים ולהתנער.
אני שומעת על הרבה צעירים שאומרים שהם רוצים לעזוב את הארץ. הם אוהבים אותה אבל לא מוכנים להיות משלמי מסים הגונים שברגע האמת, כשהמדינה נדרשת לסייע להם, הם מקבלים את האות השביעית. מס הכנסה, מס קנייה, מס מכירה, מע"מ, מס על דלק, מס מכוניות וכמובן ביטוח לאומי, זה שכולנו משלמים לו הרבה לטובת הביטחון שהוא אמור לספק לנו, אבל ברגע האמת המוני חל"תניקים ומובטלים מקבלים מעט מדי והמוני עצמאים קטנים ועוסקים הפטורים לא מקבלים כלום.

לעומת זאת הצהרות קיבלנו בשפע. מופעי טלוויזיה של "המנהיג" עם המון "אני" ו"אני", דיבורי סרק על "מיליארדים שיוזרמו למשק", הפרחת תוכניות כלכליות ששוב התפוגגו, בין אם כי הממשלה לא באמת התכוונה ליישמן ובין אם כי לא ידעה איך.
יאללה, לא מאמינה לכם. אתם לא באמת מתעניינים במצוקות שבשטח, אתם לא באמת יורדים לחיים עצמם של העצמאי הקטן. דיבורים על מצוקה זה להבנתכם "חרטא". אתם אפילו לא מתביישים לומר זאת.

ההפגנה בכיכר רבין בתל אביב, אמש
(צילום: SES, עומרי סילבר)

הגיע הזמן להבטיח שכל גרוש מהביטוח הלאומי יגיע לאלה ששילמו כל החיים והיום אין להם אוכל, לאלה שתיכף ייזרקו מהדירות שלהם כי אין להם איך לשלם את המשכנתא. ואם זה אומר שצריך להקים גוף בשליטת ארגוני העצמאים שינהל בעצמו את תשלומיהם לביטוח הסוציאלי ויבטיח את טובתם האמיתית של המשלמים – אז זה מה שצריך לעשות.

כרגיל, כשיש הפגנה שהשלטון במוקד שלה, ישר נשלפת מילת הקסם "שמאלנים". זה מצחיק, שהרי על פי רב הפרמטרים להגדרת שמאל או ימין בארץ, אני "ימין". אבל לבוטים זה לא משנה בכלל וכבר הספיקו להפציץ אותי מאמש ב"שמאלנית, שמאלנית" כי הלכתי לכיכר למחות על מצוקה אזרחית. כי אצלם – ברגע שמישהו מעז למחות על עוולה שלטונית – מיד הוא יוקע כ"בוגד", "שמאלן" "טינופת" ועוד קשקושי-הבל מהסוג הזה.
מגיע לעם ישראל מנהיגות שאכפת לה, למשל, מהעובדים הסוציאליים שלה – אותם אנשים טובים שמטפלים עבורנו בחלקים הכי נדכאים בחברה הישראלית, שאף אחד מלבדם לא מתעסק איתם. יש עלייה של 60% בפניות לעובדות הסוציאליות, הן מטפלות במצבי חיים קורעי לב, ומקבלות בקושי 6,000 שקל לחודש. הייתכן שהשביתה הכה-צודקת שלהן לא מעניינת אתכם?
אנחנו צריכים מנהיגות שאכפת לה מזה שלהמוני ילדים ובני נוער – שחיים חיי אלימות, ואונס ומצוקה – אין מספיק מוסדות בארץ שיוכלו לקלוט אותם. אנחנו צריכים מנהיגות שבאמת אכפת לה מאימהות שאין להן כסף לתזונה ראויה לילדיהן, מנשים שמוכות בידי בעלים עריצים, מנכים שנאלצים לחסום כבישים כי הקצבה שמקבלים פשוט אינה מספיקה לחיים.
אנחנו צריכים מנהיגות שאכפת לה שמיליון אנשים עובדים הפכו באחת לתלויים בחסדי הממשלה (למה לא עשו את מה שרוב מדינות המערב עשו: לסבסד למעסיקים את המשך העסקת עובדיהם ובלבד שלא יפוטרו?). היה חשוב לי ללכת להפגנה אתמול, כי אני מחפשת בנרות מנהיגות עם לב.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com