בדצמבר 1996 יצא אסף שטיירמן בן ה-18, אל תוך לילה חורפי בכפר סבא ולא שב ממנו. הוא היה בדיוק במקום שבו החיים אמורים להתחיל להיפתח: צעיר שחזר מארצות הברית, בן להורים גרושים, שביקש להתחיל מחדש בארץ, להתגייס לצה"ל ולבנות לעצמו עתיד. שום דבר במסלול חייו לא רמז על כך שבתוך שעות ספורות יהפוך שמו לאחת מתעלומות הרצח המטרידות והמטלטלות בתולדות מערכת המשפט הישראלית.
כשנמצאה גופתו של שטיירמן ז"ל בחורשת אוסישקין בכפר סבא למחרת בבוקר, מרוטשת עד כדי כך שמי שנתקל בה התקשה לזהות שמדובר בכלל בבחור צעיר, איש לא העלה בדעתו שהתשובה לשאלה מי רצח אותו תישאר קבורה ארבע שנים שלמות - ושהאמת, כשכבר תיחשף, תהיה אפלה ומטרידה הרבה יותר מכל תזה חקירתית שעלתה באותם ימים.
שקית במבה ובאנג
כמעט שלושה עשורים חלפו מאז, אבל כשעו"ד אורלי בן ארי גינזברג, כיום משנה לפרקליט מחוז מרכז (פלילי), חוזרת אל הפרשה - הזיכרון חד. הפרטים עולים בזה אחר זה, כאילו חלפו ימים ולא שנים. "זה תיק שאתה לא נשאר אדיש אליו", היא אומרת. "יש תיקים שאתה מסיים, סוגר את התיקייה וממשיך הלאה. תיק אסף שטיירמן הוא לא כזה. הוא מלווה אותי עד היום. אני מלמדת עליו באוניברסיטת תל אביב, גם בקורס על פשיעת נוער וגם בקורס על עבודת הפרקליטות, כי הוא לימד אותי כמה שיעורים מהותיים על ספקנות, אחריות, זהירות, ועל החובה של פרקליט לעצור גם חקירה שנראית מבטיחה אם משהו לא מתיישב".
כדי להבין את עוצמת הטלטלה צריך לחזור אל אותם ימים. הרצח זעזע מדינה שלמה. נער נורמטיבי, בלי סכסוכים, בלי קשר לעולם הפלילי, נמצא מת בחורשה שקטה. שום הסבר לא נראה סביר. בית המשפט העליון, כשדן בערעורים בפרשה, ניסח את מה שאירע במילים שנחרטו בזיכרון: "היה זה רצח לשם רצח. מעשה רשעות אכזרי ונתעב לשמו. ללא מניע. ללא זיק של היגיון. ללא קינטור. ללא כל סיבה נראית לעין. ללא רגש של חמלה, וללא היסוס של חרטה".
וזו בדיוק הייתה נקודת השבר של החקירה. "מניע הוא לא רכיב שאנחנו חייבים להוכיח", מסבירה בן ארי גינזברג. "אנחנו מוכיחים מחשבה פלילית, לא בהכרח מוטיבציה. אבל כשאין מניע, כשאין כסף, אין נקמה, אין קנאה ואין סכסוך, זה הופך את התיק למשהו כמעט בלתי נתפס. אתה מנסה להבין מה בכלל אתה מחפש".
הפרשה עברה לא פחות מארבעה צוותי חקירה, אבל היא הייתה שם כמעט מההתחלה. כל צוות בנה תזה אחרת. פעם חשדו ברקע לאומני, פעם בחבורה שטנית, פעם בעסקת סמים שהסתבכה. החוקרים חיפשו סיפור שיסביר את הרצח כנקודת פתיחה, אבל כל תיאוריה נראתה לרגע משכנעת ואז קרסה.
אחד הכיוונים הראשונים התמקד בשלושה חשודים שממצאים פורנזיים על שקית במבה ובאנג שנותרו בזירה קשרו אותם לרצח. הם נעצרו, נחקרו, הושמו במעצרים ממושכים ואפילו הופעלה נגדם מדובבת. בדיעבד, בן ארי גינזברג רואה בזה את אחד השיעורים הגדולים של חייה המקצועיים. "זה היה רגע מכונן", היא אומרת. "אתה מבין עד כמה קל להינעל על תזה. היו שם ראיות שנראו מפתות, אבל הן היו שבירות. אנשים ישבו בחורשה, עישנו, אכלו, זרקו שקית. זה הכול. היום, עם הידע שיש לנו, איש לא היה בונה על זה תיק רצח. זה לימד אותי כמה צריך להיזהר. כמה חובה על פרקליט להיות ביקורתי, גם מול חקירה שנראית נוצצת".
מלאך המוות
התיק דעך. החקירה קפאה. משפחת שטיירמן דפקה על דלתות המשטרה שוב ושוב, חיפשה תשובות וקיבלה בעיקר שתיקה. ואז, בדצמבר 2000, הגיע מה שבן ארי גינזברג מכנה עד היום "נס חנוכה". אישה בשם סנדרין חורב, אשתו של רעי חורב, נכנסה לתחנת משטרה בירושלים. היא הגיעה להתלונן על אלימות. לדבריה, בעלה ניסה לחנוק אותה. ואז היא הוסיפה פרט שהקפיא את יושבי התחנה: יש לה מידע על רצח אסף שטיירמן.
הדרך שבה הגיע המידע הזה אל סנדרין נשמעת כמו סצנה מתסריט. יום אחד ראתה את בעלה מסייע לאישה מבוגרת לחצות כביש. סנדרין חייכה אליו ואמרה לו: אתה מלאך. "אם אני מלאך", השיב לה בזעם, "אז אני מלאך המוות. אל תקראי לי כך לעולם". מאוחר יותר סיפר לאשתו: "אני הרגתי מישהו. סתם. סתם בן אדם שחצה את דרכי בזמן הלא נכון".
סנדרין לא הלכה מיד למשטרה. היא המשיכה לחיות עם רעי, ורק אחרי אותו אירוע אלים נשבר קשר השתיקה הפרטי שלה.
החוקרים מיהרו לעצור את חורב. מה שקרה אחר כך הפתיע גם אותם. לא היה צורך בלחץ או בתחבולות; הוא הודה כמעט מיד. כבר בדרך מתחנת ירושלים ליחידת החקירה בכפר סבא החל לספר. הוא לא רק הודה, אלא מסר את שמות שתי שותפותיו: סיגלית חיימוביץ' (לימים חיימוביץ'-כהן) וליהי גלוזמן (לימים ליהי דרנל).
אזהרה: תוכן קשה לקריאה
הכול התחיל כשהשלושה ישבו יחד במרפסת ביתה של סיגלית, עישנו קנאביס ואז שמעו מישהו מלמטה - לטענתם שטיירמן - צועק "רעי חורב, יא פחדן, בוא נראה אותך, אני יודע מה אתה עושה. בוא נראה שמה שאתה עושה, תעשה אותו גם למטה". סיגלית אמרה לרעי ולליהי "בואו נהרוג אותו". סיגלית ורעי הצטיידו בפגיונות, ויחד עם ליהי ירדו השלושה למטה.
רעי שכנע את שטיירמן ללכת עמו לחורשה, ושם התיישב המנוח לצידן של ליהי וסיגלת. לאחר כמה דקות, אותת רעי לשתיהן בידו, ואז התנפל על שטיירמן מאחור. בידו האחת הוא לפת את צווארו, ובידו האחרת החל לדקור אותו באמצעות פגיון בפלג גופו העליון. שטיירמן נאבק להשתחרר והתחנן על חייו, ובתגובה נחלצה סיגלית לעזרתו של רעי והלמה בו באגרופיה.
בשלב מסוים ליהי נבהלה והיא קראה לשני חבריה להפסיק, ומשאלה לא נשמעו לה - היא ברחה מהמקום, אספה את חפציה מהבית של סיגלית ונסעה לבית אחיה בתל אביב, שם היו הוריה. בחורשה המשיך רעי לנסות לגרום למותו של שטיירמן, ואף אמר לסיגלית כי "אם הוא לא מת, אנחנו מתים". הוא ביקש ממנה שתיתן לו אבן, ואז החל להלום באמצעותה בראשו של הקורבן, ועשה כן גם עם אבן נוספת שנתנה לו סיגלית. לבסוף צנח שטיירמן על הקרקע.
וכך תיאר רעי את האירועים בעת ששחזר אותם בפני חוקריו: "כאשר קיבלתי את האבן, התחלתי להלום בראשו עד שבסופו של דבר הוא נפל ארצה. אחרי שהלמתי פה פעם אחת עם האבן הקלה, ביקשתי ממנה, ביקשתי מסיגלית למסור לי אבן יותר כבדה על מנת להלום בו. אחרי מספר מהלומות של האבן, ההתנגדות נחלשה, עד המצב שבו הוא קרס על הרצפה. זה כבר מצב שבו אני כולי מכוסה דם, מתנשף בכבדות, מנסה לסיים את העניין הזה.
אני מנסה לחשוב מה ייתן לי וודאות כלשהו שהוא באמת, באמת הצלחתי להביא למותו, ואז ראיתי את המוט ברזל, קונסטרוקציה, שהיה מונח בפסולת סביבו. ניסיתי לחנוק אותו באמצעות המוט. לא הצלחתי מכיוון שהמוט עצמו היה חלוד כבר, הקונסטרוקציה, לא הצלחתי לכופף אותו במו ידי, ולגרום לחניקה. אני חושב שלקחתי את הפאוץ' השחור שהיה לו, וניסיתי גם לחנוק אותו באמצעות הפאוץ', אבל אני רחוק מוודאי, ואז נתתי לו אגרוף בשיניים. הלמתי בו, בעטתי בו, קמתי וברחתי מהיער".
6 צפייה בגלריה
"34 שנה בפרקליטות, ולא זכור לי מהלך כזה". חזרה מדרום קוריאה, מבלי לדעת שנתפסה. סיגלית ורעי בבית המשפט
(צילום: טל כהן)
לאחר שנראה היה כי המנוח כבר אינו בחיים, ניגשה סיגלית וביקשה ללחוץ על צווארו כדי לוודא את מותו, אולם היא התקשתה לעשות זאת מאחר שהצוואר היה מגואל בדם. הבגדים של רעי עצמו היו מוכתמים בדם גם הם, ולכן אמר לסיגלית שהוא ימתין לה בבית קברות סמוך עד שהיא תביא לו בגדים נקיים - וכך היה.
כשנשאל למה ביצע את הרצח, השיב רעי את אחת התשובות המצמררות שנשמעו בחדר חקירות בישראל: "מתוך שנאה אנושית מאוד מאוד חזקה ומתוך שנאה עצמית. היה בי את כל הכעס, הזעם והרצון לרצוח בן אדם אחר".
ההסכם השנוי במחלוקת
"זה היה בלתי נתפס", משחזרת בן ארי גינזברג. "אין היסוס, אין התחמקות. הוא הודה, שחזר, סיפר - והוא עשה את זה בקור רוח אינטלקטואלי כמעט מצמרר. אדם סופר אינטליגנטי, יצירתי, ורבלי בצורה יוצאת דופן".
סיגלית חיימוביץ'-כהן משתחררת מכלא נווה תרצה
(צילום: חגי דקל)
עבור הפרקליטות, ההודאה הייתה פריצת דרך, אבל לא סוף פסוק. במשפט הישראלי, הודאה לבדה לא מספיקה - יש צורך בדבר מה נוסף. כאן נחשף אחד הפרדוקסים הגדולים של התיק: כל פרט שמסר חורב כבר פורסם במהלך ארבע השנים שחלפו. תיאורטית, הוא יכול היה לחזור בו ולהגיד שהמציא הכול תחת לחצים שהפעילו חוקריו, למשל. חיימוביץ' שהתה אז בטיול בדרום קוריאה, ואם החקירה הייתה נחשפת בפניה - סביר שלא הייתה חוזרת לארץ. התוצאה הייתה שהפרקליטות נותרה עם העדות של רעי בלבד, בזמן שליהי מספרת בחקירותיה וגם בעימות איתו כי היא לא זוכרת דבר ממה שהתרחש.
"כשקראנו את ההודאה שלו, שלחתי מיד לבית אריאלה לחפש את כל הפרסומים מהשנים הקודמות", מספרת בן ארי גינזברג. "והתברר שכמעט כל פרט הופיע איפשהו. אי אפשר היה להסתמך על פרטים מוכמנים. היינו חייבים חיזוק".
החיזוק הזה הגיע בדמות הסכם עדת המדינה שנחתם עם ליהי, שהבטיח שלא תרצה עונש מאסר, ואחריו היא החלה לספר את שאירע. ההחלטה הזו ספגה ביקורת ציבורית קשה, וגם כעס עצום מצד משפחת שטיירמן. "היה קשה מאוד להסביר להם", אומרת בן ארי גינזברג. "מבחינתם, מי שראתה ולא הצילה, שותפה. מוסרית, הם צדקו לגמרי. משפטית, זה מורכב בהרבה".
6 צפייה בגלריה
"איזה ריק פנימי, איזה שעמום, איזה חושך צריך להתקיים כדי שרגע אחד יהפוך לרצח כזה?". עו״ד אורלי בן ארי גינזברג
(צילום: משרד המשפטים)
לפי גרסתה של ליהי, היא הייתה שם, ראתה את תחילת התקיפה, ניסתה לעצור אותה, נבהלה וברחה. בית המשפט קיבל את ההבחנה בינה לבין השניים האחרים, והסיפור שהיא השלימה היה מצמרר. בין השאר סיפרה כי רעי שם כפפה של רופאים על יד שמאל, וחיוך היה מרוח על פניו. לאחר מכן, כשירדו למטה, סיגלית הראתה לה שהחביאה בשרוול חפץ עם "חלק שחור וחלק מתכתי, נבהלתי אבל לא ידעתי שזה סכין. היום אני יודעת". בהמשך סיפרה כי כלל לא הכירה את שטיירמן, וכשהגיע לחורשה היא לחצה לו יד. היא תיארה גם כיצד רעי התנפל עליו לאחר מכן, וכיצד הצטרפה אליו חיימוביץ'.
ארבע שנים שתקו הרוצחים. "זה היה כמעט פשע מושלם", אומרת בן ארי גינזברג. "שלושה צעירים, קשר שתיקה מוחלט, חיים נורמטיביים לחלוטין. אלמלא הווידוי, ייתכן שהפרשה הייתה נשארת תעלומה".
אבל הדרמה לא הסתיימה שם; סיגלית שהתה כאמור בדרום קוריאה, ולישראל לא היה הסכם הסגרה עמה. בפרקליטות חששו שאם תבין שנחשפה, תיעלם. הם נקטו מהלך חסר תקדים: הגישו כתב אישום ציבורי חלקי נגד רעי, כזה שאינו מזכיר שותפים, ובמקביל מסרו לבית המשפט כתב אישום מלא וחסוי. "34 שנה בפרקליטות, ולא זכור לי מהלך כזה", אומרת בן ארי גינזברג. "אבל זו הייתה הדרך היחידה להרוויח זמן". זה הצליח. סיגלית חזרה לישראל ונעצרה מיד.
במשפטה ניסתה ההגנה לטעון למחלת נפש של סיגלית. בית המשפט קבע שלא הייתה נתונה באותה עת להשפעתה, ונקבע שפעלה במודעות מלאה. היא הורשעה. הסוגיה הבאה הייתה עקרונית: האם ניתן לגזור עליה מאסר עולם, מאחר שהייתה קטינה בת 17 ביום הרצח. בית המשפט העליון קבע שכן, אבל דן רק את חורב למאסר עולם. סיגלית נשלחה ל-24 שנות מאסר, ושוחררה ב-2021 לאחר שהתקבלה בקשתה לשחרור מוקדם.
בן ארי גינזברג סבורה עד היום שהיה מקום להחמיר עמה. "מי שהוגה את הרעיון, משתתפת בפועל ומגישה את האבן, היא רוצחת לכל דבר".
אבל גם היום, שנים אחרי, מה שממשיך לרדוף אותה אינו רק המשפט. זו השאלה שאין לה תשובה. איך שלושה בני נוער ממשפחות נורמטיביות, בשכונה מבוססת, בלי רקע עברייני מובהק, הגיעו למקום כזה. "איך דבר כזה צומח בתוך משפחות נורמטיביות?" היא שואלת. "איזה ריק פנימי, איזה שעמום, איזה חושך צריך להתקיים כדי שרגע אחד יהפוך לרצח כזה?".
כעת, היא מספרת, שוחחה שוב עם אמו של אסף. "היא אמרה לי: כל יום אנחנו קמים עם זה, וכל יום הולכים לישון עם זה". וזה אולי לב הסיפור כולו. לא פסק הדין. לא התקדימים. לא מאסר העולם. אלא העובדה שבלילה אחד, בחורשה אחת בכפר סבא, נגדעו חיים של צעיר אחד ונפער חלל שלא נסגר מעולם.
