בזמן שאנחנו מודדים את איום האייתוללות במספר הצנטריפוגות או הטילים הבליסטיים, נשק יום הדין האמיתי של המשטר מכה בעם האיראני בעוצמה גדולה פי כמה מכל מטח טילים: הייאוש. אין דבר הזועק בצורה ברורה יותר כי המאבק נגד האייתוללות הוא מאבק נגד הרוע המוחלט, כמו מה שהם הצליחו לעולל לאיראנים עצמם.
דוגמה לכך משמש מוג'טבא פורמוחסין, סופר, משורר ועיתונאי איראני גולה - שאינו קשור בשום צורה לבנו של חמינאי הנושא את אותו שם - אשר נולד בעיר רשת שבצפון איראן ב-1979. אחרי קריירה מפוארת בכתיבה ועריכה, הוא נטש את ארצו לטובת לונדון לפני כשבע שנים, והפך לאחד הקולות הבולטים, הצלולים והמוכרים כנגד השלטון. עשרות מיליוני איראנים מאזינים לו מדי יום.
עם זאת, לא הניתוח של פורמוחסין הוא הטיעון הטוב ביותר כנגד שלטון האייתוללות, אלא הבחירות שעשה, ושעשו בני דורו. למרות שהוא בן למשפחה בת חמישה ילדים, פורמוחסין רווק, ללא ילדים. מבחירה. "רק שנתיים אחרי שעברתי ללונדון חשבתי לראשונה בחיוב על הבאת ילדים לעולם", הוא מספר לי, "הבאת ילד לעולם שיצרו האייתוללות נראתה כמו דבר מטורף".
הבחירה של פורמוחסין היא לא אנקדוטה, אלא תופעה חברתית מדהימה ומחרידה. בתחילת השבוע התפרסם כי איראן רשמה "שיא היסטורי" שלילי - מספר הלידות השנתי ירד לראשונה מאז 1960 למתחת ל-900,000. לשם השוואה, בתחילת שנות השמונים, כהרף עין אחרי עליית האייתוללות לשלטון, עמד מספר הלידות על מעל ל-2 מיליון בשנה, יותר מפי שניים.
הקריסה בשיעור הילודה של איראן היא תופעה חסרת תקדים. מ-6.5 ילדים לאישה לנתון המזעזע של 1.35 ילדים בתוך ארבעים שנה בלבד. שלטון האייתוללות אמנם לא חיסל עשרות מיליוני איראנים פיזית, אך הייאוש שהוא הצליח לזרוע בציביליזציה כבירה בת אלפי שנים, גרם לעם הגאה הזה פשוט לבחור לפרוש מהעולם.
משטר האייתוללות מנסה להילחם בתופעה
בהפגנות בעד המשטר הקימו השלטונות דוכני שידוכים, ובהוראת המנהיג העליון מארגן השלטון על חשבונו חתונות המוניות לעשרות זוגות, במטרה להפוך את המגמה. באופן לא מפתיע המאמצים האלו לא מצליחים, כיוון שהבעיה עמוקה יותר משינוי בתמריץ כלכלי זה או אחר - מעל חייהם של האיראנים תלוי צל ארוך של שלטון אוטוריטרי, גחמני, רצחני ומושחת, שמוציא את הטעם מהחיים עצמם.
למען הסר ספק, יש לציין שהקריסה בילודה האיראנית הייתה מהירה ופתאומית הרבה יותר מבמערב, שסובל גם הוא משיעורי ילודה נמוכים. בעוד שבאירופה ואסיה הצניחה הייתה תופעת לוואי של עלייה באיכות החיים, האיראנים הפכו תחת האייתוללות לעניים יותר, ולמרות זאת - הפסיקו להביא ילדים לעולם.
למעשה, מבין עשרים האומות שהכי דומות לאיראן בהכנסה שלהן לנפש (מדינות כמו הפיליפינים, מרוקו, סרי לנקה ובוליביה), שיעור הילודה באיראן הוא הנמוך ביותר. באופן פלאי, יריבתה של איראן מהצד השני של המתרס, ישראל, היא המדינה בעלת שיעור הילודה הגבוה ביותר בעולם המפותח. מספר הילדים למשפחה ישראלית עומד על כשלושה ילדים, וגם בניכוי האוכלוסייה החרדית, הוא גבוה בכמעט ילד שלם מכל מדינה אחרת ברמת עושר דומה.
רותם מ. סלעאנחנו יכולים להתלונן, להפגין, להתווכח ולריב זה עם זה בשצף ואפילו בשנאה - תוך שאנו טוענים כי הצד השני לוויכוח מנסה להפוך את ישראל לדומה לאיראן ההיא. אך למרות - ואולי בגלל - שאש כזו קשה לראות במדינות אחרות, בסופו של יום, בהחלטה האישית והכבירה ביותר שעושה אדם, אנו מצביעים שוב ושוב בעד החיים, ויוצרים משפחות שימשיכו את השושלת היהודית והישראלית.
המאבק בין ישראל לאיראן אינו רק מאבק גיאופוליטי בין עמים שנחלקו בשפה, דת ותרבות. זהו מאבק בין שלטון כושל, שמביא חושך, מוות וייאוש לכל פינה במזרח התיכון אליה הוא פולש - כולל ארצו שלו; לבין מדינה שבצידו השני של המתרס אינה רק מלאת תאוות חיים, אלא גם יוצרת ואוהבת חיים, יותר מכל מדינה אחרת במערב. איננו יודעים עדיין כיצד יסתיים מאבק האיתנים בין ישראל למשטר האייתוללות, אך אנו יכולים לזקוף את ראשנו ולדעת כי בהכרעת השלטון הזה, אנו נלחמים לא רק על החיים והשלווה שלנו, אלא גם על האמת והחירות. לחירות ישראל, איראן והמזרח התיכון.
