העיר העתיקההעיר העתיקה
ראש השנה בעיר העתיקה
(צילום: EPA)
ביום ראשון בבוקר, בשיאו של ראש השנה, עמדו עשרות ילדים ומבוגרים בגינה הציבורית מתחת לביתי במרחק ועם מסכה, ושמעו קול שופר. זה היה השופר היפה ביותר והעצוב ביותר ששמעתי. הקול השבור, הגולמי, הדהד את הצער והמועקה שמלווים אותנו, אבל גם את הסולידריות. את האחריות הקבוצתית. לזכות את הרבים במצוות היום ובאותה נשימה לשמור על ההנחיות ביתר הקפדה. תיכף יום הכיפורים, וגבאי בית הכנסת עמלים על מנייני רחוב במקומות בהם יש ריכוזי מבודדים, על מנת שאלו יוכלו איכשהו להיות חלק מהציבור, והמנגינות יגיעו אליהם מבעד לחלון.

אתמול, בין העבודה והלמידה מרחוק של הילדים, ניסיתי ללקט את פירורי האור האלו. המורה מכיתת החינוך המיוחד שעבדה עד ארבע בבוקר לייצר מרחב וירטואלי מספיק פשוט ומזמין לתלמידות שלה. האח מחדר המיון בנהריה שלא פוגש את אשתו, גם היא עובדת חיונית. הגננת של הבן הקטן, ששלחה משימות מפורטות ויצירתיות וסיימה את הזום במילים הפשוטות: אני אוהבת אתכם מאוד.
החברה הישראלית מתהדרת שנים בהון האנושי שלה. תחשבו רגע כמה אנשים מעוררי השראה יש בינינו. איך בשעת צרה אנחנו יודעים להעמיד חומת מגן אנושית ולהושיט זה לזה סיוע בלי לשאול שאלות, בלי להעמיד תנאים. בכל שנה, בטקס המשואות, אנחנו מתמסרים בקלות לסיפור המשותף הזה. לאנשים שנבחרו לרגע להיות עבורנו מראה: הביטו, זוהי ישראל היפה. אלו אנחנו. יצרניים, מועילים, ממציאים, חולמים ומגשימים. רחמנים בני רחמנים.
האסון הכי גדול שהביאה עלינו המגפה הוא שבירתה של המראה. אנחנו כבר לא מזהים את עצמנו. את אותם אנשים שהם המדינה שאנחנו אוהבים לאהוב. החשדנות הפכה להיות ברירת המחדל. תיאוריות קונספירציה הן עניין שבשגרה. למה להאמין להנהגה שמשנה מדיניות פעם ביומיים? למה להאמין לראש ממשלה שיועצו הבכיר מפר בידוד על מנת לזרוע כאוס בתיעוד של מכחישי קורונה שהגיעו ספק-בהזמנה להפגנות? איך אפשר לבקש משמעת כשכל מגזר מתנהל ביקום משל עצמו?
בעולם מתוקן, ביום הכיפורים הזה, ממשלת ישראל הייתה מבקשת סליחה מהציבור. מציגה תוכנית עם יעדים, עם חלופות, עם פרמטרים להצלחה. הייתה מבהירה איך ממנפים משבר להזדמנות. כל הדברים האלו הם כלים בסיסיים שיזמים ומנהיגים ישראלים ידעו ויודעים לעשות בצורה נהדרת. אבל המראה שלנו נשברה.
בעולם הזה, הקשה והמר, בו אין אמונה ואין הנהגה ויש משבר עולמי אמיתי, אין לנו ברירה אלא להדביק את שברי המראה בעצמנו. לאסוף את הניצוצות. זה ייקח הרבה יותר זמן, אבל זה חיוני. נשמור על עצמנו ועל יקירינו כי צריך, ולא בגלל מה שקורה אצל אחרים. נרים את הראש בכוח ונעשה משהו קטן כל יום: נציע עזרה, נשלח הודעה מתעניינת, נצרוך תרבות, נלמד משהו חדש. נאמן מחדש את השרירים שהתנוונו בנו, והם אלו שהופכים אותנו לאנחנו. לחברת המופת שיכולנו להיות.
  • חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com