המלחמה בין ישראל וארה"ב לבין איראן הציבה את המונרכיות הערביות במפרץ במציאות שלא הכירו לאורך שנות קיומן. כולן — סעודיה, איחוד האמירויות, קטר, בחריין, כווית ועומאן — ספגו מטחי טילים וכטב"מים מאיראן על עריהן הנוצצות, על מתקני הגז והנפט שלהן, ועל תשתיות חיוניות נוספות. נכון לכתיבת שורות אלו, שליטי המפרץ עודם מתלבטים כיצד לפעול באשר לאיראן. אך דילמה זו אינה הקשה ביותר הרובצת לפתחם: האתגר האמיתי הניצב בפניהם הוא התגובה הפנימית הצפויה למשבר הזה.
פריצתן בסערה של מדינות המפרץ לתודעה העולמית בשנים האחרונות, ובוודאי לזו הישראלית מאז הסכמי אברהם ב-2020, כמעט השכיחה עד כמה ייחודי המודל החברתי-פוליטי עליו הן מבוססות, המכונה לעיתים "מדינת הקצבה"(Rentier State) : בעזרת רווחי הנפט והגז, הן מספקות את צורכי האזרחים מבלי לגבות מיסים בתמורה לשקט פוליטי. אולם, קיים דבר אחד בחוזה החברתי הזה בוא הוא דומה לכל מדינה ריבונית אחרת: מחובתו היסודית של השלטון לספק הגנה לתושבי המדינה. כשהשליט נכשל במחויבות בסיסית זו, הלגיטימציה שלו נסדקת.
אין מדובר בתרחיש היפותטי. הפעם היחידה שחלק ממדינות המפרץ ניצבו בפני מתקפה חיצונית בהיקף גדול הייתה במלחמת המפרץ ב-1991: אז, הצבא העיראקי של סדאם חוסיין כבש את כווית ושיגר טילים לעבר סעודיה, כשהוא נהדף רק בידי כוח בינלאומי ענק בהובלת ארצות הברית שהתפרס במדינות המפרץ. אוזלת היד של שליטי המפרץ מול סדאם ותלותם בארצות הברית נתנו דרור לביקורת ציבורית חסרת תקדים נגדם, בטענה כי זו הוכחה לכך שעליהם לבזר את הכוח האבסולוטי שבידם. ביקורת זו באה לידי ביטוי במחאות רחוב ספונטניות ועצומות של אנשי דת ורוח, אינטלקטואלים, עיתונאים ופעילים חברתיים, שבשגרה תעוזתם לבקר את השלטונות הסמכותניים מוגבלת עד לא קיימת.
התוצאות לא איחרו לבוא: בכווית — שם משפחת א-סבאח השלטת חוותה את ההשפלה הגדולה ביותר כאשר נמלטה מהמדינה בזמן הכיבוש העיראקי — כונן פרלמנט נבחר; בבחריין, האמיר סירב לדרישה דומה לפרלמנט, דבר שגרר התקוממות עממית לאורך שנות ה-90 שסופה היה הסכמה לה ב-2001; בסעודיה ובעומאן השליטים הצליחו להשקיט את קולות הדמוקרטיזציה בשילוב של דיכוי וכינון מועצה מייעצת (שורא), המייצגת כביכול את הציבור אך ממונה בידי השליט, כתחליף סמלי ברובו לבחירות; באמירויות ובקטר לא נזקקו אפילו לזה — בשתיהן השליטים ייבאו עוד תושבים זרים שהפכו את אזרחיהן למיעוט בכוח העבודה עם כוח מיקוח מוגבל מול השלטון.
מיקור חוץ
ישנם לא מעט קווי דמיון בין מלחמת המפרץ לזו הנוכחית. אז, הביקורת על השליטים במפרץ נסובה סביב הפתעתם מהפלישה העיראקית לכווית; על כך שבעשור שלפני כן, למרבה האבסורד, כמה מהם מימנו וחימשו את סדאם על מנת שילחם באיראן; וכן על כך שלמרות השקעה כספית מאסיבית בבניית צבאות, לא היה בכוחם לעמוד מולו והם נזקקו לאמריקאים. הפעם, הייתה זו קונספציית הפיוס עם טהראן, בה דגלה קטר שנים רבות ובשנים האחרונות הצטרפו אליה סעודיה והאמירויות, שקרסה מיד עם פרוץ המלחמה. מדינות המפרץ, שהוציאו טריליון דולר ברכישת מערכות לחימה בשנים האחרונות - כמעט יותר מכל מדינה אחרת - מסתכלות בחוסר מעש על איראן מפגיזה אותן. חוסר האונים הזה חושף אמת משפילה: קניית אמצעי הלחימה מארצות הברית - כמו גם קמפוסים של אוניברסיטאות עילית או מרכזי נתונים לבינה מלאכותית - נועדו בפועל להבטיח את ההגנה האמריקאית עליהן. הרעיון שאפשר לעשות "מיקור החוץ" לביטחון הלאומי כשל.
נקודת הדמיון המשמעותית ביותר בין 1991 ל-2026 היא המצב החברתי של שחיקה במודל מדינת הקצבה. מגמות האופוזיציה שניבטו בעקבות המלחמה בעבעו כבר בשנים שלפניה, כאשר בשל צניחה במחירי הנפט מאמצע שנות ה-80 צומצמו הסובסידיות
אך נקודת הדמיון המשמעותית ביותר בין 1991 ל-2026 היא המצב החברתי של שחיקה במודל מדינת הקצבה. מגמות האופוזיציה שניבטו בעקבות המלחמה בעבעו כבר בשנים שלפניה, כאשר בשל צניחה במחירי הנפט מאמצע שנות ה-80 צומצמו הסובסידיות. בשנים האחרונות גזרות דומות פוקדות את אזרחי המפרץ - אם בשל התדלדלות עתודות הנפט בבחריין ובעומאן, ואם בשל תוכניות ה"גמילה" השאפתניות מנפט. המגזר הציבורי עובר קיצוץ חד המאלץ צעירים למצוא את דרכם במגזר הפרטי, מחירי החשמל והמים עלו במאות אחוזים, והאזרחים נתקלים בקונספט חדש: מיסים (בסעודיה המע"מ כבר הגיע ל-15%). אך בעוד שהמיסוי מגיע, הייצוג רק מתרחק: בבחריין, השליטים קיצצו בעשור האחרון את החופש הפוליטי וכוחו של הפרלמנט; בכווית הם השביתו אותו לפני שנתיים; ובקטר, ניסוי קצר של מועצה מחוקקת נבחרת הסתיים לאחר כהונה אחת בלבד.
בתגובה לירי האיראני, כלי התקשורת במפרץ פצחו בקו פטריוטי של אחדות לאומית, שייתכן שמבטא סנטימנט ציבורי אותנטי. אך פטריוטיות זו יפה לשעתה. כשהאש תפסק, הממשלות שהתגאו במוניטין של "נווה מדבר" חסין יצטרכו להסביר איך ממשיכים מכאן. האם אותן תוכניות "חזון 2030" למיניהן – השואפות להפוך את המפרץ למרכז פיננסי, תיירותי, טכנולוגי וספורטיבי עולמי שיחליף את הכנסות הנפט והגז – יכולות להתקיים כאשר האזור הפך לזירה בעימותים אזוריים בלתי נגמרים? בפרט, נושא אירוח בסיסי צבא ארה"ב יעלה עתה שוב, לאחר שהנוכחות האמריקאית, שהייתה אמורה להרתיע מפני תקיפה, דווקא הפכה את המפרציות למגנט לאש איראנית.
אילן זלאיטלא, אין לצפות ל"אביב ערבי" במפרץ; אחיזתם האדוקה של השלטונות מקשה לדמיין צמיחת בסיס להתקוממות רחבת היקף (יוצאת דופן, אולי, היא בחריין שידעה התקוממויות עממיות בעבר). אולם, זרמי עומק של אופוזיציה ידעו להופיע באזור — בין שבהתארגנויות חברה אזרחית, במאבקים בין הענפים השונים של המשפחות השליטות, במדיה או בדרשות המסגדים. ביום שאחרי המלחמה, המונרכיות לא יחזרו להיות כפי שהיו בבוקר ה-28 בפברואר. החוזה החברתי הישן, שבו השליט קונה שקט בכסף ומגן על נתיניו באמצעות צבא זר, הגיע לקצה גבול היכולת שלו. הן יגלו שהאיום האמיתי על יציבותן אינו טמון בטילים מאיראן, אלא בדור הצעיר שמתמודד עם מציאות שתחריף בעקבות המלחמה: עליות מחירים, מיסים חדשים וקושי גובר במציאת תעסוקה הולמת. הוא נדרש לשלם את מחיר הכישלונות בקבלת ההחלטות, מבלי שניתנה לו הזכות להשפיע עליהן.
הכותב הוא היסטוריון של מדינות המפרץ, חוקר במרכז דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב
