שני מרכיבים בולטים חוזרים בכל אחת מההודעות וההצהרות שמשחרר שר הביטחון ישראל כ"ץ בתדירות גוברת והולכת בפרשת הפצ"רית ושדה תימן. הראשון: בגוף ראשון. הכול זה הוא, וברצותו הכול. "אני מברך ומגבה", "כ"ץ החליט כי...", "הודעתי על...", "בכוונתי לוודא בדיקה מעמיקה", "כך אני עושה ובכוונתי לוודא שכל המערכות האמונות על כך יעשו כך", ועוד ועוד.
זה עשוי היה להעלות חיוך אם הנושא לא היה כה חמור וקודר. כ"ץ כל כך אובססיבי לוודא שהכול ייוחס אליו, עד שבמקרים שבהם שחקן אחר בזירה פועל על דעת עצמו, אפילו אם מדובר על אותה פעולה שכבוד השר סבור שצריך לבצע, הרי שכ"ץ לא ייתן לו, לחוצפן, לעשות זאת בעצמו, אלא ידאג שהוא ורק הוא יורה על העניין.
וכך, ב-31 באוקטובר בשעה 12:13 בצהריים, כתב כ"ץ ש"הפצ"רית התפטרה וכך ראוי", רק כדי לתקן את עצמו שלוש הודעות קדימה, בשעה 16:18, כשלפתע נזכר שבעצם הוא מי שבכלל חשב על זה קודם: "הבוקר הודעתי על הדחתה של הפצ"רית יפעת תומר-ירושלמי מתפקידה ולא הסתפקתי בהוצאתה לחופשה".
העניין השני החוזר בכל ההודעות הוא מה שכ"ץ רואה כמעשה החמור ביותר, הנורא ביותר, הפוגעני והבוגדני ביותר בין שלל פשעיה של הפצ"רית. מה שמתחיל בניסוח מתון יחסית ונטול הפניית אשמה ממוקדת על אודות "פרשה חמורה שיצרה עלילת דם נגד חיילי צה"ל בארץ ובעולם", התפתח שעה וחצי מאוחר יותר ל"אחת מעלילות הדם החמורות ביותר נגד חיילי צה"ל שחושפת אותם לרדיפות ולתביעות בכל העולם".
למחרת כבר קבע כ"ץ כי "מי שמעליל עלילות דם על חיילי צה"ל אינו ראוי ללבוש את מדי צה"ל", ומייד משווה ומעלה לעצמו: "כל מי שיימצא שבמקום להגן על חיילי צה"ל העליל עליהם עלילות לטובת מחבלי הנוחבה - ייתן את הדין".
שעתיים ועשר דקות מאוחר יותר, כ"ץ כבר הודיע שישלול את הדרגות לאלופה, אף שהחקירה בשלב ההוא עוד לא החלה, שלא לדבר על משפט, שלא לדבר על כך שאין זו סמכותו כלל: "מי שמעליל עלילות דם על חיילי צה"ל ומעדיף את טובת מחבלי הנוחבה על פניהם - אינו ראוי ללבוש את מדי צה"ל ומקומו בבית הסוהר. בכוונתי לוודא בדיקה מעמיקה. כל מי שיימצא מעורב בעלילת הדם הזאת יסולק וישלם מחיר כבד".
במילים אחרות, המעשים הפסולים מכל פסול של הפצ"רית, שניסתה להסתיר את מקור קיטוע הווידאו ששודר בערוץ 12, ושיקרה, או הייתה מודעת לשקרים שנמסרו לדרג המדיני, הביטחוני ולבית המשפט העליון בעניין מקור הקטע והמאמצים לאתר אותו - כל אלה, לשיטת כ"ץ, הרבה פחות חשובים מהפשע המרכזי: הפצת שקר נתעב וזדוני נגד חיילי צה"ל, כתב פלסתר שגרם להם נזק עצום וכל זאת ממניע ברור, שלפיו הפצ"רית רוצה לעשות טוב לנוחבות.
"מעדיף את טובת מחבלי הנוחבה" היא האשמה נוספת משמעותית, אולי החמורה מכולן, כי לפיה אין מדובר בטעות אלא בפעולה במזיד, בידיעה ובכוונת מכוון כדי לסייע לגרועים שבאויבי ישראל. לערימה של הטלת האחריות במעשים הנוראיים האלה אפשר להוסיף גם את אמירתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שלפיהם תומר-ירושלמי "עשתה את הפיגוע ההסברתי הגדול ביותר שקרה למדינת ישראל".
העדכון האחרון ברשימת הפשעים שמיוחסים לפצ"רית, שמאז שהרצי הלוי ורונן בר אינם רלוונטיים עוד הפכה לכליא הברק התורן להפיל עליו את כשלי הממשלה, הגיע אתמול בערב (שישי) בריאיון של שרת התחבורה מירי רגב בתוכנית של אופירה אסייג בערוץ 12. "את צריכה להבין שכתוצאה מזה", כלומר משידור קיטוע הווידאו באותו ערוץ, הסבירה רגב בפנים חמורות, "ביידן, נשיא ארצות הברית, לא שלח נשק למדינת ישראל. כתוצאה מאותו סרטון, שלכאורה רואים שם, מה שלא היה ולא נברא, חיילי צה"ל אונסים נוחבות".
אם הדברים היו נכונים, והפצ"רית ועוזריה באמת היו פועלים כך, הרי שקשה לחשוב על עונש מתאים בחוק העונשין הישראלי, זולת אולי זה השמור לגרועים ביותר, ולעוזריהם.
אלא שהם לא נכונים, והמעשים הללו המיוחסים לה הם שקר מוחלט. השר שצייץ אותם, הדובר שכתב אותם, כמו כל שאר השופרות, המגפונים ורעלני הרשת שהיו להם בת קול, הם שמכזבים פייק ספוג ברוע צרוף. זו עלילת הדם בפרשה הזו. המעליל - במומו מעליל.
פעם אחר פעם בשבוע האחרון ביקשנו משר הביטחון שיסביר מהי "אחת מעלילות הדם החמורות ביותר נגד חיילי צה"ל" שהוא מייחס לפצ"רית, אך כ"ץ אינו עונה. בצדק, כי אין עלילה כזו. הוא, נתניהו ושאר הדוברים והשופרות המציאו עלילה והוסיפו כזבים בוטים כדי להפוך את השקרים של הפצ"רית על אודות מקור הפרסום של הקיטוע, לסיוע לאויב במלחמתו בישראל, כדי להצדיק את המלחמה שלהם להשמדה כוללת של הפרקליטות הצבאית והיועצת המשפטית לממשלה.
ועכשיו לעובדות, שאותן, כמו את הוכחות השקרים, קל לאתר במסמכי הפרשה עצמה, קל וחומר בחיפוש בגוגל. נתחיל מהסוף. הריאיון הנוקב שערכה אסייג עם רגב, הרגילה בקבלות הפנים של ערוץ 14, הפתיע אותה. אל מול שאלות אמיתיות, היא נראתה מבולבלת ונבוכה בניסיון להיצמד לדף המסרים, אבל מבע פניה הסגיר שגם היא יודעת כמה רע זה נשמע. כשנשאלה על פרשיות הבילד וקטאר-גייט, ועל יונתן אוריך, שלפי הפרסומים מחק את הנייד שלו מייד עם התפוצצות העניין, רגב ענתה שהיא לא יודעת, לא מכירה ובעיקר ש"אין שום הוכחות נגד יונתן אוריך". כי אין עדיין פסק דין. לפי הכלל הזה אין גם הוכחות נגד הפצ"רית.
אבל כשמדובר בפצ"רית וביועמ"שית, רגב יודעת לקבוע עובדות גם באשר לחשדות שלא עלו כלל. הפצ"רית פעלה "נגד חיילי צה״ל כשאת יודעת שאת מפרסמת בהדלפה סרטון ערוך שלא היה ולא נברא כי חיילי צה״ל לא אנסו". כשאסייג שואלת איך היא יודעת שהוא ערוך, רגב שמה על השולחן את התיקוף האולטימטיבי: "ברור לחלוטין שהוא ערוך".
אבל הוא לא ערוך. הסרט לא בושל, לא טוגן, לא נטחן ולא נפרם, לא על ידי הפרקליטות, לא במצ"ח ולא בערוץ 12. הקטע בסרט המתייחס לאירוע הוא חלק מהראיות במשפט. הנאשמים בפרשה הקשה זכאים, עד ואם בית הדין יאמר אחרת, אבל אף אחד לא העליל על חיילי צה"ל כלום, זולת על חייל אחד. חיילת, למען הדיוק. בדרגת אלופה.
אבל בעולמה של רגב יש הרשעה ברורה: "יש כאן מאפיה בחסות החוק. יש כאן מציאות שבה הפצ"רית, יחד עם היועמ"שית ויחד עם גורמים נוספים שאני לא רוצה כרגע להזכיר את שמם פעלו יחד כדי להשחיר את מדינת ישראל". שוב, אותה אמירה כמו של כ"ץ רק בניסוח שונה: אגודת אוהדי הנוחבה בישראל היא שגרמה לכל הבעיות.
כך למשל, למשבר עם ארצות הברית. זו היא, הפצ"רית, בגללה ביידן לא רצה לשלוח נשק. זו לא המדיניות של נתניהו שגרמה לכך. יש לא מעט ויכוחים באשר לטענה של נתניהו שארצות הברית עיכבה משלוחי נשק קריטיים לביטחונה של ישראל ולטובת המשך המלחמה בעזה. ראש הממשלה משתמש באירוע כדי להסביר מדוע דחה שוב ושוב דרישות של גנץ ואיזנקוט לתקוף את רפיח.
על דבר אחד אין ויכוח: האירוע התרחש בחצי הראשון של 2024, והגיע לשיאו ביוני, כשנתניהו פרסם סרטון באנגלית בנושא. כל זה לפני האירוע בשדה תימן – שהתרחש ביולי – וודאי שלפני הפרסום בערוץ 12 באוגוסט.
אף אחד לא מכחיש
"החלטה: מפאת השעה המאוחרת תינתן החלטה זו בתמצות רב". השעה הייתה כבר אחרי 3:00 בלילה, 31 ביולי 2024, וסגן נשיא בית הדין הצבאי, סא"ל טובי הארט, ביקש לסיים את מעמד הקראת ההחלטה שלו מהר ככל האפשר. בסיום דבריו הדגיש: "מצופה כמובן כי יתאפשרו לחשודים שעות שינה כנדרש בטרם יקראו לחקירה נוספת".
ב-5 ביולי 2024 אושפז עציר חמאס במצב קשה בבית החולים, עם דימום חמור בפי הטבעת, שבע צלעות שבורות לצד נזקים חמורים נוספים שנראו על פניו כנובעים מאלימות קיצונית שהופעלה נגדו.
הדיווח על הפציעה הגיע לפרקליטות הצבאית ולמצ"ח. "לאלה אין כלל ברירה במקרים מסוג זה והם חייבים לפתוח בחקירה", מסביר איש אקדמיה בכיר בעל התמחות במשפט פלילי. "החלטה אחרת לא רק שאינה חוקית, לא רק שהיא לא מוסרית, לא רק שהיא לא הולכת באותו נתיב עם ערכי טוהר הנשק ולמעשה בדיוק בכיוון ההפוך, אלא שהיא חושפת את חיילי וקציני צה"ל, לרבות ובמיוחד אנשי כוח 100, לסיכון חריף במיוחד של העמדה לדין בעולם, שכן היא תשמש הוכחה לכך שישראל וצה"ל לא מסוגלים לחקור את עצמם".
אחרי כשלושה שבועות של חקירה סמויה, ב-29 ביולי, הגיעו חוקרי מצ"ח לבסיס שדה תימן כדי לעצור עשרה אנשי מילואים שהיו חשודים בשורת מעשים חמורים, ובראשם מעשה סדום, אינוס ואלימות קשה. בכוח 100 היו ערוכים לאירוע. אם מפני שלמדו לקחים מחקירה קודמת (פרשה שבה נאספו ראיות לכאורה לאלימות קשה במערך ההסעות של עצורים מעזה לשדה תימן), ובין אם מפני שמישהו הודיע להם שמצ"ח בדרך. ההמשך ידוע: התנפלות חסרת מעצורים וראשונה בתולדות המדינה של חברי כנסת, שרים ואספסוף מוסת על החוקרים, ובהמשך על בית הדין שאליו הובאו החשודים להארכת מעצר.
יש בין ראשי מערכת המשפט והתביעה בישראל שאומרים שמכל האירועים הקשים שעברו עליהם בשלוש השנים האחרונות - שתי התקיפות האלו היו הקשות ביותר, "גם בגלל הממד הפיזי, וגם בגלל קריאת התיגר, האמירה של המשתתפים במהומות כי אם מגיע קצין במצ"ח לעצור חייל החשוד בעבירות חמורות, וזה לא מוצא חן בעיני מישהו, אז מותר ואפילו רצוי לקחת יוזמה ולעשות מעשה, הנה, עובדה, גם שרים וחברי כנסת שהיו במקום מטיפים בדיוק לזה. אחרי היום הזה, נדמה לי, אף אחד מאיתנו לא מרגיש בטוח יותר", אומר גורם משפטי בכיר.
ביומיים הבאים נערכה שורה של דיונים בפרשה בבית הדין הצבאי. במהלכם שוחררו שניים מתוך עשרת העצורים, האחד ביוזמת התביעה, והשני, כפי שכותב אב בית הדין, "בעקבות הערותיי ובירורים נוספים שנערכו, לאחר שנמצא כי אין די ראיות לבסס את שותפותם בביצוע המעשים".
ארגון "חוננו", שלפי הגדרותיו את עצמו הוקם כדי "לסייע לחיילים ואזרחים שנקלעו למצוקה משפטית על רקע המצב הביטחוני בארץ", ובפועל מייצג טרוריסטים יהודים, שיגר את סוללת הסנגורים הכבדה ביותר שלו, כראוי לעבירות שבהן מדובר, ואלה התייצבו בבית הדין, לצד עורכי דין נוספים שגויסו בידי גורמי ימין שונים. אבל למרות מאמציהם לשכנע את בית הדין, וחרף הימשכות הדיונים אל תוך הלילה השני, ואף שהשופט הודיע שיקצר את החלטתו, הדברים שכתב חדים וחמורים ביותר:
"בפניי בקשת התביעה הצבאית להורות על מעצרם של החשודים, שמונה קצינים ונגדים במילואים, אשר נשאו תפקיד בצוות משותף בשמירה על מחבלי חמאס עצורים במתקן 'שדה תימן'. על פי הנטען, בתחילת חודש יולי 2024 היו השמונה מעורבים באירוע של התעללות חמורה באחד העצורים, שכלל פגיעה רקטלית שעולה כדי ביצוע מעשה סדום בנסיבות אינוס לצד אלימות נוספת שהובילה בין היתר לשברים בצלעות של העצור ולפגיעות רפואיות משמעותיות נוספות".
השופט מדגיש כי אף אחד לא ניסה לטעון שהעצור לא נפגע: "לצורך הדיון שבפניי לא חלקו הסניגורים על כך שאכן נגרמו לעצור חבלות משמעותיות, לרבות חבלות רקטליות".
פרטים מעוררי תימהון
לסניגורים כן היו טענות וגרסאות שונות, חלקן משונות ומנוגדות זו לזו. ארגון חוננו טען שהעציר הוא "מחבל בכיר ברצועה אשר שימש כמפקד פלוגה בעיירה ג'באליה". במילים אחרות - שותף מלא עם דם עד האוזניים בהתקפת 7 באוקטובר. בפועל, כך לפי המידע המודיעיני שהצטבר בישראל, הוא לא היה מפקד פלוגת נוחבה, או קשור כלל ליחידת העילית של חמאס. אפשר אולי לייחס את הכזב הזה לטעות שעשו ב"חוננו" כשראו באחד מהמסמכים שאליהם נחשפו (חלק מהראיות, אבל כמובן שעל הדלף הזה הם עשו פחות מהומה) שמקום מגוריו הוא "מ.פ" ג'בליה. בין מ"פ (מפקד פלוגה) למ.פ (מחנה פליטים) יש פער משמעותי. האיש, שמוצאו מהמחנה, היה שוטר במשטרת עזה, שאין ספק שפעלה תחת פיקוד החמאס, כמו כל מנגנוני השלטון ברצועה, באותה מידה שאין ספק מי היה שותף מרכזי במימון המנגנונים האלה – (קטאר), ומי התחנן למימון שלהם (ממשלות נתניהו).
לגופן של האשמות, הסניגורים טענו שהקליינטים שלהם רק עשו "שימוש בכוח סביר" או "העצור תקף את הצוות בעת שביקשו לערוך עליו חיפוש כדין". לחלופין נטען גם שהם כלל לא פגעו בו, אלא שמישהו אחר בשרשרת העברת העצירים עשה זאת, אולי בחקירות שב"כ, אולי בכלא עופר, ואולי בכלל "עצורים ביטחוניים אחרים ביצעו בו מעשי סדום".
עוד נטען כי פציעתו נגרמה בניסיון להבריח למתקן המעצר טלפון נייד שאותו החביא במקום שנפצע, או שהוא היה בעל לקות קודמת שאותה הביא מהבית בעזה, וזו התפרצה לה כך פתאום בצורה של צלעות שבורות ודימום שכמעט הרג אותו. וממילא, אמרו הסנגורים, עדותו צריכה להיפסל מפני שהוא חבר חמאס.
יותר מאוחר יטענו כמה מהסניגורים שהפרקליטות הצבאית התעלמה מהטענות הללו והן לא נדונו כלל, אבל גם זה לא נכון. הן הועלו ונדונו, אבל השופטים דחו את כולן. בית הדין קבע שהוצגו בפניו "ראיות משמעותיות, ממספר רב של מקורות ונדבכים משלימים, לרבות ראיות אובייקטיביות, שמחזקות כולן את החשד ועומדות בסתירה לכאורה לגרסאותיהם של החשודים. ראיות אלה מבססות חשד סביר מובהק כי הפגיעה הרלבנטית בעצור אכן התרחשה מידי החשודים במהלך האירוע הרלבנטי, ואינן עולות בקנה אחד עם האפשרויות האחרות שהוצעו... בנוסף, יש בחומר אינדיקציות לכך שאין מדובר בתוצאה של שימוש בכוח סביר, ואף לא בתוצאה של חריגה מניסיון לעשות שימוש בכוח סביר בלבד".
על החיילים שעמדו במעטפת עם מגינים שחסמו את שדה הראייה והסתירו חלק מהמתרחש כתב השופט: "אכן, מחומר החקירה עולה כי חלקם של כלל המעורבים אינו זהה וכי לא כולם נטלו חלק אקטיבי בפגיעה בעצור". עם זאת, הדגיש, הדבר לא מזכה אותם, להיפך: "החשד נגד כלל החשודים אינו נסמך רק על 'נוכחות' בזירה כפי שנטען, אלא עולה חשד סביר כי גם מי שלא נטל חלק אקטיבי כאמור היה שותף באופן מלא, 'במעגל הפנימי', פשוטו כמשמעו, לפגיעה בעצור.
"אציין כי כלל החשודים הכחישו אמנם את החשדות, אך כבר בשלב זה ניתן לאתר תמיהות בחלק מהפרטים שמסרו, הן בהשוואה לעדויות אחרות והן בהשוואה לממצאים אובייקטיביים כאמור, באופן שמקשה לקבל את גרסאותיהם, ואולי אף מחזק את הראיות נגדם".
"דפוס מעורר חשד"
מדובר בהחלטה פומבית שקטעים נרחבים ממנה פורסמו בזמן אמת בתקשורת וצוטטו בחו"ל. עצם קיומה חושף את השקר והזדון בסיפור העלילה שנטוותה. אלה היו החשדות נגד החבורה, לרבות אונס ומעשי סדום, והם התחזקו לאחר מכן במהלך החקירה.
במה שפורסם בערוץ 12 שבוע לאחר מכן יש הרבה פחות מידע ממה שבית המשפט התיר לפרסם. הסניגורים הסכימו לחלק מהעובדות (אם כי הכחישו כאמור את הקשר לקליינטים שלהם), וממילא לא התנגדו לעניין פרסום ההחלטה של בית הדין או, לאחר מכן, של כתב האישום (בניכוי שמות החשודים).
הקטע שפורסם בערוץ 12 הוצג כבר בפני השופטים והוא חלק מתיעוד וידאו רחב הרבה יותר שהוגש כראייה במשפט של השמונה. במילים אחרות - הקטע ששודר הוגש כראייה במשפט פתוח זמן קצר לאחר מכן. גם אם ערוץ 12 לא היה מפרסם, וגם אם העולם היה מתעלם מההחלטות הקודמות בהארכות המעצר, הקטע היה מתפרסם ממילא.
נתניהו על האירוע בשדה תימן
(צילום: רועי אברהם/ לע״מ)
בבדיקות הפוליגרף, שנושאן הוגדר כ"חשד למעשה סדום בפלסטיני", נשאלו שני חיילי מילואים חשודים אם החדירו חפץ לפי הטבעת של העציר, או אם הם מסתירים את זהותו של מי שעשה זאת. הם השיבו בשלילה ועל פי הבדיקות נמצאו דוברי שקר. ביחס לאחד מהם, ולנוכח רגישות העניין, הועברו תוצאות הבדיקה גם למשטרת ישראל ואושררו על ידי בודק נפרד שלה. באשר לאותו חייל נכתב שם כי במהלך הבדיקה נצפה דפוס נשימה בלתי טבעי, שנמשך למרות הערות חוזרות ונשנות של עורך הבדיקה. דפוס זה עורר לדבריו חשד כבד מאוד לניסיונות שיבוש מכוונים של רישומי הבדיקה.
כתב האישום שגובש עם סיום החקירה קשה לקריאה, אך חופף לדברים שנאמרו בהליכים קודם לכן: "החל משלב זה, ובמהלך 15 דקות לערך, הנאשמים בעטו בעצור; דרכו עליו; עמדו על גופו; הכו ודחפו אותו בכל גופו, לרבות באמצעות אלה; גררו את גופו על הרצפה, והפעילו כלפיו 'אקדח טייזר' (נשק הלם חשמלי), לרבות בראשו. לאורך האירוע התחלפו הנאשמים בהחזקת הכלבה, ובשלב מסוים אחז הנאשם 1 בכלבה והצמיד אותה לעצור.
"תוך כדי ביצוע המעשים האמורים, נפל כיסוי העיניים של העצור, ולאחר מכן אחד מהנאשמים דקר את העצור בעכוזו באמצעות חפץ חד, אשר חדר בסמוך לפי הטבעת וגרם לו לקרע בדופן הרקטום שלו. לאחר מכן, אחד הנאשמים פקד על העצור להכניס לפיו אלה שהחזיק מתוקף תפקידו. במהלך ביצוע מעשים אלה, ולאחר מכן, המשיכו כלל הנאשמים במעשיהם המפורטים בסעיף י' לעיל... לאורך המתואר לעיל, זעק העצור זעקות כאב.
"לאחר המתואר לעיל הובילו נאשם 3 ונאשם 4 את העצור אל אחד המזרנים במתחם הכליאה. נאשם 3 משך את חולצתו של העצור כלפי מטה, כדי שזו תכסה את אזור ישבנו של העצור, מעל למכנסיו. סמוך לאחר מכן החל דימום מעכוזו של העצור. כשעה לאחר האירוע, הועבר דיווח שלפיו העצור התלונן על קושי בנשימה וכאב ראש. כמה שעות לאחר מכן, לאחר שסגל מתחם הכליאה הבחין בדימום רב על מכנסי העצור, הוזעקו חובשים למתחם הכליאה, אשר הבהילו את העצור למרפאת המתקן, שם נבדק על ידי רופא, אשר הורה על פינויו לבית החולים.
"מעשי האלימות המתוארים של הנאשמים גרמו לחבלות חמורות בגופו של העצור, לשברים בשבע מצלעותיו, לנקב בריאתו השמאלית, לקרע ברקטום, ולחבלות בגופו ובפניו. עקב כך, ועקב הדקירה בעכוזו, נדרש העצור להליך כירורגי, שכלל הטיה של המעי הגס לדופן הבטן שלו והתקנת סטומה, ולהליך כירורגי שכלל הכנסת נקז חזה, לקבלת מנות דם, לאשפוז ולליווי רפואי ממושך. בחלוף כ-3.5 חודשים, ב-21 באוקטובר 2024, עבר העצור ניתוח נוסף להסרת הסטומה".
בסופו של דבר, מסיבות שכדי להסבירן נזדקק לתיאורים קשים אפילו יותר, הוחלט לוותר על סעיף האינוס ולהמיר אותו ב"חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בצוותא" וב"התעללות בנסיבות מחמירות בצוותא". מדובר על החמרה, לא הקלה. אלו עבירות שהעונש הכולל עליהן הוא 21 שנות מאסר, לעומת 20 על אינוס.
מה אכפת להם אם מישהו משקר?
השופט סא"ל הארט הזכיר "את המובן מאליו בתמצית, כי חל איסור לפגוע שלא לצורך בעצורים, תהיה חומרת פשעיהם גדולה כפי שתהא. כך מחייבים החוק וכך מחייבים ערכי צה"ל. במדינת חוק לא ניתן להימנע מחקירת חשדות מעין אלה, לא היה טוען בפניי אחרת".
מבחינת השופט הארט מדובר על המובן מאליו, אבל ניכר שלא כולם שותפים לעמדתו. "המחלה האוטואימונית שלקינו בה הופכת את כל מה שהיה מובן מאליו ללא כזה", אומר גורם משפטי אקדמי. "הרי מה שהפרקליטות הצבאית אמרה או לא אמרה לבג"ץ מעניין את הימין הקיצוני ומכונת הרעל ולשכת ראש הממשלה באופן מוגבל ביותר, אם בכלל. זו ממשלה שמעודדת הלכה ומעשה לא לציית לפסיקות בג"ץ, אז מה אכפת להם אם מישהו משקר לבג"ץ? והם גם אכן עושים זאת לא פעם, ובתכיפות גוברת.
"זו ממשלה שמעודדת הסתערות על בית הדין הצבאי ולא גינתה את התקיפה של חוקרי מצ"ח, או את הסירוב להתלוות אליהם או את החטיפה של העצורים אחר כך מתוך רכבי מצ"ח. אז משנה להם אם הפצ"רית שיקרה לגלנט או אם הראיות נגד כוח 100 תקפות? הרי ברור מה באמת אכפת להם, גם אם הם עדיין לא מבטאים במפורש את מה שהם באמת רוצים לומר".
ובהחלט ייתכן, כמו שסבור הפרופסור הנרעש והפסימי מאירועי השבוע האחרון, שעוד רגע ייחצה גבול נוסף, עוד מתרס של ריסון יקרוס, עוד בריקדה של חוקי משחק תיעלם, ומישהו, אולי ההוא שצייץ ש"אפשר לחזור ללינץ'" יעז להגיד את האמת על מה באמת מפריע להם בפרשה כולה. הם כבר קרובים, יש רמזים, אפשר לראות את ההקשר, להבחין בניצוץ בעיניים, ולהבין לאיזה כיוון זה הולך. תיכף הם כבר לא יצליחו לרסן את הדחף שאינו בר-כיבוש אצלם.
הרי לימין הקיצוני, לסריסים, למכונות, לשופרות, לא אכפת מבג"ץ והם לא נחרדים פתאום מכך שמישהו שיקר לשר הביטחון. קל להוכיח זאת: הם טענו את אותם דברים על פגיעה בחיילי צה"ל ובביטחון המדינה עוד לפני שהתברר מי הדליף את הסרט לערוץ 12, ולמעשה הרבה לפני שהוא הודלף בכלל. הם אפילו השתמשו באותן מילים. המשמרות של לה-פמיליה מתחת לבית של הפצ"רית החרידו את שכונת מגוריה הרבה קודם.
גל ההתקפות הנוכחי, בעקבות פתיחת החקירה והמעצר שלה בחשד לעבירות חמורות, הוא תוספת יעדים להתקפה המקורית, חלק מהניסיון לתקף את הטענות על דיפ-סטייט, פרקליטות מושחתת ושופטים רקובים. כי אם תומר-ירושלמי, אז גם היועמ"שית בהרב-מיארה, ואם היועמ"שית בהרב-מיארה, אז גם שופטי בג"ץ, ואם גם הם - אז לא למה שופטי נתניהו?
האמת הפשוטה של ואטורי
אבל מתחת לכל המהומה, והדברים כבר נלחשים או נרמזים מפי רבים, לא כולם שרים בממשלה, הוא שזה לא משנה אם מדובר על פיברוק ראיות או לא. הם בכל מקרה חושבים שאסור לפתוח בחקירה נגד החיילים הגיבורים של כוח 100 בגין העבירות הללו. חלק מהם, כמו שכתב עמיתי נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", קוראים את תיאורי ההתעללויות וסבורים שצריך לתת להם צל"ש.
השר בצלאל סמוטריץ', למשל, טוען שבהגדרה אין דבר כזה טרור יהודי. באותה מידה יש שסבורים שאין שום דבר רע בלהתעלל בעציר נוחבה או שוטר חמאס ממחלק הסמים, או כל פלסטיני אחר שנמצא בידיים ישראליות. לשיטתם זו כלל לא עבירה, ובכל מקרה אין לפתוח על דבר כזה, חס וחלילה, בחקירה.
"אני קורא לפצ"רית להוריד את הידיים מהמילואימניקים", אמר השר איתמר בן גביר. "ללוחמים שלנו מגיע גיבוי מלא. חיילי צה"ל ראויים לכבוד. חיילי צה"ל לא ייעצרו כאחרוני העבריינים". ח"כ ניסים ואטורי ניסח את הדברים באופן חד ופשוט: "אין דבר כזה להתעלל בנוחבות. את הנוחבות צריך להרוג".
כלומר החוק הוא טוב רק כשאנחנו, אלה שבשלטון, חושבים שהוא מתאים. גם אם החוק קובע דרך שעל פיה חובה לפעול; גם אם הוראות צה"ל והקוד האתי שלו מורים כך; גם אם מדובר על ההליך המשפטי התקין; גם אם זו הדרך הטובה, אם לא היחידה, למנוע הליכים משפטיים בין-לאומיים, צווי מעצר של האינטרפול וקמפיינים שחורים של שיימינג והשחרה שעלול ללוות בעשרות השנים הקרובות חיילים וקצינים רבים שנלחמו בעזה, (כולל אלה שלא נטלו חלק במלחמה אבל ניסו לתרום במקום אחר כמו כוח 100); אפילו אם התעללות בעצירים פוגעת מאוד ביכולת של חוקרי שב"כ ו-504 להגיע לכמה שיותר מידע מהעצורים; ושלא לדבר על הלגיטימיות לחקור אותם שהולכת וכלה בגלל המעשים הללו – למרות כל אלה וסיבות נוספות, אם למכונה יש מטרה חשובה יותר, נניח לנטרל את שומרי הסף או להיכנס ביועמ"שית, אז ביטחון המדינה והחיילים, או התדמית הבין-לאומית של ישראל, תמיד יירדו למקום חשוב פחות. אם בכלל יילקחו בחשבון.
והם יחליטו לא רק מתי לאכוף, אלא גם יורידו הוראות איך לאכוף. וכך התגולל ח"כ בועז ביסמוט על סגן הצנזור לעניינים אסטרטגיים, רון קרניאלי: "איך העזתם לאשר את פרסום הסרטון הזה בזמן מלחמה?", אמר, למרות שהנזקים האמיתיים לישראל נגרמו מסרטונים שחיילים צילמו והפיצו בעצם, מה גם שחלק עצום מהראיות שהוגשו בתביעות לבתי הדין בהאג הן הצהרות של חברי מפלגתו וממשלתו של ביסמוט.
אחרי שקרניאלי, שנחשב במערכת הביטחון וקהילת המודיעין לאחד המנוסים, המקצועיים והערכיים במערכת, אמר ש"במקרה של הידיעה הספציפית הזאת אני מעריך שאין פגיעה בביטחון", התנפל עליו ח"כ משה סעדה, אחד מהקיצוניים בנאמנות למשפחת נתניהו בין החכ"ים בליכוד, וצרח עליו בנימה מאיימת שלא משתמעת לשתי פנים: "על מי אתה מחפה? אתה רוצה להיות חלק מזה? הגיע הזמן שתבינו – מה שהיה לא יהיה עוד, ואם לא תתיישר ננקוט כל הצעדים נגדך! אתה עובד ציבור. אתה מחויב לנו!".
את מעניין החוק
ולסיום, משהו על הצורך לשמור על שלטון החוק. אני כותב את המילים הללו כי גם הן, מתברר, לא ברורות מאליהן; אפילו כשמגיעים לתיאור המשרה של אדם שזה כל עולמו, תפקידו ואחריותו - הפרקליט הצבאי הראשי.
הנה כך הגדיר זאת שר הביטחון כ"ץ בהודעה שהוציא על מינוי איתי אופיר לתפקיד הפצ"ר: "יש חשיבות רבה בעת הזאת, נוכח העובדות החמורות שהולכות ונחשפות, למנות באופן מיידי פרקליט צבאי ראשי מחוץ למערכת הפרקליטות, שאינו נגוע בחשד כלשהו, ובעל כישורים ראויים, שיוכל לפעול לניקוי, שיקום וארגון מערכת הפרקליטות הצבאית על בסיס עקרונות שבראשם ההגנה על חיילי צה"ל הנלחמים בגבורה בתנאים קשים ומורכבים למען ביטחון מדינת ישראל, ובוודאי שלא ליזום וליטול חלק בעלילות דם שיכפישו אותם ויפגעו בכבודם ויחשפו אותם לרדיפה בכל העולם".
בהודעה שלו לפעילים בליכוד היה כ"ץ אף מפורש יותר: "איש דתי לאומי ותושב השומרון שסייע בתפקידו הקודם כיועץ משפטי של משרד הביטחון לחיזוק וביסוס ההתיישבות היהודית ביו״ש, ועמד על זכותו של הדרג המדיני לקבל החלטות גם בניגוד לעמדת הפקידות. זהו האיש שיעשה סדר במערכת וישנה את הקו לתמיכה בחיילים ולא בזכויות מחבלי הנוחבה".
המילה חוק אינה מוזכרת. האחריות המרכזית של הפרקליט הצבאי הראשי - לוודא שבצה"ל שומרים, מקיימים ואוכפים את החוק - לא קיימת מבחינתו של ישראל כ"ץ.
