המציאות, אלמנטרית ככל שתהיה, היא שמפלגת כחול לבן נמצאת בסטטוס מוג׳תבא חמינאי- פצועה, חלשה, אמנם בחיים אבל על זמן שאול.
בני גנץ היה הכי קרוב שאפשר לתפקיד הרם במדינה, היו לו ערימות של מנדטים, עבורו הומצא הטייטל ראש הממשלה החליפי, הוא קרס פוליטית ואז עשה קאמבק מרשים, ופעמיים בארבע השנים האחרונות הוא נסק בסקרים, מה שמגדיל בימים אלו את הטרגדיה והאכזריות הפוליטית כשמביטים בשברירי האחוזים שיש לו כעת.
גנץ עדיין נאחז באופטימיות שהזמן הארוך עד הבחירות, בשילוב מסר הפיוס שבפיו עוד יכולים לחולל מהפך אחד נוסף ולהציל אותו ממרתפי הפוליטיקה הישראלית. סיכוי נמוך, אבל אנחנו עם שאוהב להאמין בניסים, מצד שני הציבור כבר פחות מאמין בגנץ.
גנץ השיק את המסע הפוליטי שלו תחת הסיסמה הסאחית "ישראל לפני הכל", בשלוש הזדמנויות שונות הוכיח שהסיסמה אולי סאחית, אבל לפעמים סאחים הם אלו שמקריבים פופולריות למען המדינה.
בשיא הקורונה, בשיא מחאת קפלן ובימים השחורים של אוקטובר 2023, הוכיח גנץ שהכתף התמימה שלו היא זו שנכנסת ראשונה תחת האלונקה רק בשביל לקבל עקיצות עקרב בגב.
בני גנץ אינו מלאך, כמו רבים בפוליטיקה הוא בעל אגו מפותח למדי ורשימת יריבויות, אבל הוא מסוג האנשים שבאמת דומעים בצפירת יום הזכרון, עדיין רועד לו הקול בשירת התקווה ושבסוף היום כסא ראש הממשלה הוא בעיניו כיסא חום מעור צבי, ולא אובססיה המצדיקה תככנות ובוגדנות מכל סוג.
נתניהו היה יריב חזק מדי מולו, גנץ יהיה הראשון להודות בכך, הטרטורים וקמפיין הנגטיב שגנץ אכל מידי נתניהו בימי הטירונות הפוליטית שלו, היו אוסף חבטות מכאיבות ומלמדות, אבל בסוף הביזוי, והגלגול בזפת ונוצות שגנץ עבר מידי אנשי המחנה שלו, הם אלו שפצעו את ליבו וחיסלו את הקריירה הפוליטית שלו.
גנץ עשה, כמובן, טעויות פוליטיות, ציבור גדול העניש אותו על אי מימוש הפוטנציאל והחלום להדיח את נתניהו, אבל היו אלו "שותפיו" לדרך, חבריו לגוש, מובילי הדעה ובעלי המאה מתוך המחנה שלו שסללו את דרכו החוצה ועכשיו הם גם מוסיפים בעיטה בישבן.
יכול מאוד להיות שזו סוף דרכו של גנץ בפוליטיקה. אם הפרישה קרובה הוא ישאיר מורשת שיהיה לו מה להתגאות בה, פחות הישגים פוליטיים, יותר החלטות היסטוריות וזה הרבה יותר אפילו מכאלה שכן ישבו (לזמן קצר) על כסא רה"מ.
