שלושה ימים בלבד הפרידו בין דניאל שרעבי לבין החיים שתכנן לעצמו. הוא כבר החזיק כרטיס טיסה בכיוון אחד לארה"ב, שם חיכו לו עבודה ולימודים. התוכנית - להתחיל מסלול ולהפוך לטייס אזרחי. "היה לי מסלול חיים מוכן. הכול היה סגור", הוא מספר, "ובשנייה אחת הכול התהפך". כדי להיפרד מהחברים לפני שהוא עוזב לפרק החדש, הזמין אותם להגיע ל"מסיבת פרידה" ממנו ב"נובה". הוא הגיע לפסטיבל יחד עם אחיו נריה, חברו הטוב שורד השבי יוסף חיים אוחנה, בני דודו וחברים נוספים.
תיעודי 7 באוקטובר של דניאל שרעבי
(צילום: סעיף 27א לפי חוק זכויות יוצרים)
שרעבי, כיום בן 25 וסטונדט לממשל באוניברסיטת רייכמן, הגיע לנובה כחוגג. בתוך זמן קצר מצא את עצמו בלב אחד הקרבות הקשים של אותו יום. במשך שעות ארוכות הוא טיפל בפצועים, נלחם במחבלים והציל חיים. באותה שבת הוא נפצע בעצמו, חברו הטוב נחטף לעזה, וחייו קיבלו מסלול אחר לחלוטין. בצבא שירת כחובש קרבי בגבעתי, ובאותו בוקר השתמש בידע שרכש בצבא: "התחלנו לטפל בפצועי ירי ולפנות אנשים".
בשלב מסוים הגיע טנדר של מחבלים שהחלו לירות לעבר המבלים. החבורה התפצלה. יוסף חיים הלך לכיוון אחד, בעוד שרעבי ואחיו המשיכו לכיוון אחר. רק כעבור שבוע גילה שחברו נחטף לעזה. בינתיים, בשטח, שרעבי ואחיו הגיעו אל טנק נטוש והשתמשו בו כמחסה. סביבם היו מחבלים, פצועים והרוגים. אחיו, גם הוא לוחם, נלחם למרות שנפצע. שרעבי טיפל בפצועים תחת אש. "אני חושב שחלק גדול מהטראומה שלי מגיעה מלראות כל כך הרבה דם", הוא אומר. "טיפלתי ביותר מ-20 פצועים באותו יום".
"הרגשתי שאני הולך למות"
אחד המקרים שנצרבו בזיכרונו היה של צעיר שנפצע קשה בידו. במשך שעות ארוכות ניסה להשאיר אותו בחיים באמצעים מאולתרים: "החלפתי לו חוסם עורקים שוב ושוב. פעם עם חולצה, פעם עם מחסנית, פעם עם חגורה. כל מה שהיה. בשלב מסוים שאלתי אותו איך קוראים לאמא שלו. כל הזמן ניסיתי להשאיר אותו ער". כעבור שעות, כשהחלו הפינויים, החוסם השתחרר והפצוע החל לדמם שוב. "אני זוכר שתפסתי לו את כלי הדם ביד עם שתי אצבעות ושמתי חוסם עורקים צבאי. התפללתי שזה יעבוד". היום, הוא מספר, אותו צעיר חי, משחק כדורגל ומנהל חיים. "אני עדיין בקשר איתו ועם המשפחה שלו".
במהלך הלחימה נפצע גם שרעבי עצמו. רסיסים פגעו בחזה, בכתף ובזרוע הימנית שלו. גם אחיו נפצע. "עד היום יש לי צלקות. לנריה עדיין יוצאים לפעמים רסיסים". אבל הפציעות הפיזיות היו רק חלק קטן מהסיפור. כשחזר הביתה החל להתמודד עם השלכות נפשיות קשות. כמה ימים אחרי הטבח חווה התקף חרדה ראשון בחייו. "הרגשתי שאני הולך למות. התיישבתי בין שני אנשים כדי להרגיש מוגן אם באמת אמות. קוצר נשימה, דפיקות לב מואצות, הזעה בכל הגוף, סחרחורת. ישבתי באוטו ופתאום הרגשתי שאני מסתכל על עצמי מבחוץ. כאילו הנשמה שלי יצאה מהגוף. זה היה אחד הדברים הכי מפחידים שחוויתי".
בהמשך הגיעו גם קשיי השינה. הוא מספר שבתקופה שבה התחיל ללמוד, היה סוגר את העיניים ורואה שוב ושוב את התמונות מהנובה. "דם. מחבלים. עשן. גופות. לא חלומות. לא שינה. פשוט סוגר עיניים וזה מה שאני רואה". לדבריו, במשך כמה לילות כמעט שלא הצליח לישון. היה מעביר לילה שלם במאבק לא לעצום עיניים כדי לא לשחזר את אותם רגעים קשים, וכשהגיעה השעה 8:00 התארגן ויצא ללימודים. בסופו של דבר החל טיפול נפשי, ובהמשך גם טיפול EMDR (שיטת פסיכותרפיה) שסייעה לו להתמודד עם חלק מהתסמינים.
המשבר: "הבנו שאנחנו צריכים לעשות משהו"
את הטיפול הראשון קיבל בהתנדבות ממטפלת שהכירה אותו לאחר הטבח. בהמשך מימנה העמותה שהקים, "עתיד לניצולים ולפצועים", את הטיפולים עבורו ועבור אחרים. העמותה הזאת נולדה מתוך משבר נוסף. זמן קצר לאחר הטבח קיבלו הוא וחבריו הודעה מאחד החברים שלהם, שורד הטבח. אותו צעיר היה במצב נפשי קשה וניסה לשים קץ לחייו. "הבנו שאנחנו חייבים לעשות משהו", הוא אומר. יחד עם אחיו נריה הקים עמותה שמלווה שורדי נובה ונפגעי טראומה.
מאז, לדבריו, מימנה העמותה טיפולים נפשיים, סדנאות, ריטריטים ופעילויות שיקום עבור מאות אנשים. העשייה הזאת גם חשפה אותו למצבם של שורדים רבים. "פגשתי אנשים שאיבדו עבודה, אנשים שלא מצליחים לצאת מהבית, אנשים שנפלו להתמכרויות. אנשים שמתקשים מאוד לחזור לחיים שהיו להם לפני".
אחד המקרים הקרובים אליו ביותר היה דווקא בתוך המשפחה. אחיו נריה, שהיה איתו בנובה ונלחם לצדו במשך שעות, התקשה מאוד להשתקם. גם על כך דניאל מרגיש אשמה. "הבאתי את אח שלי למסיבה ואח שלי בדיכאון. במשך יותר משנה הוא לא יצא מהבית. הוא לא תקשר איתנו, עם אף אחד מהמשפחה. הוא לא אכל, ירד המון במשקל. ואחרי כן התחיל באכילה רגשית ועלה מאוד במשקל. עד היום הוא ניתק קשר עם הרבה אנשים מהסביבה שלו", מספר שרעבי, "הוא היה במצב מאוד קשה". לאחר שקיבל הכרה קבועה באחוזי נכות לצמיתות והחל לקבל מעט יציבות, החל מצבו להשתפר.
בשנה שלאחר הטבח הפכו דניאל ונריה שרעבי לפנים מוכרות של סיפורי הגבורה מאותו יום. השניים, שנלחמו במשך שעות לצד הטנק והצילו חיים תחת אש, זכו להוקרה ציבורית רחבה ואף נבחרו להשיא משואה ביום העצמאות. עבור הציבור הם סימלו אומץ לב, תושייה וערבות הדדית ברגעיה הקשים ביותר של המדינה. אלא שגם אחרי המעמד המכובד ביותר בטקס הממלכתי וההוקרה הציבורית, המציאות היומיומית נותרה מורכבת. בזמן שהציבור ראה בהם גיבורים, שרעבי מצא את עצמו ממשיך להתמודד עם הפוסט טראומה, הקשיים הכלכליים והמאבק מול המערכת שאמורה לסייע לו להשתקם.
"הסבירו לי שאני מוכר - ואז זומנתי לעוד ועדה"
הניסיון להשתקם, הוא אומר, לא מסתכם בטיפולים או בלימודים. מבחינתו, אחת ההתמודדויות הקשות ביותר בשנתיים וחצי האחרונות הייתה דווקא הפחד המתמשך מפני הוועדות והבדיקות החוזרות בביטוח הלאומי. במקום להתרכז בהחלמה, הוא מוצא את עצמו שוב ושוב נדרש לחזור לרגעים הקשים ביותר של חייו ולהוכיח מחדש את עומק הפגיעה. "שבועיים לפני ועדה אתה כבר נכנס לחרדות", הוא מספר. "אתה מתחיל לחשוב מה יקרה אם יורידו לך את אחוזי הנכות, איך תסגור את החודש, איך תמשיך ללמוד, איך תמשיך לחיות. אתה נכנס למקום הרבה יותר עמוק. מתחילים סיוטים, מתחילים התקפי חרדה".
5 צפייה בגלריה
"אנשים מתקשים מאוד לחזור לחיים שהיו להם לפני". דניאל לצד אחרים בצמוד לטנק
(צילום: באדיבות המצולם)
לדבריו, עצם ההכנה לוועדה מאלצת רבים מהשורדים לחזור שוב ושוב לטראומה. "אתה נכנס למצב תודעתי של מסכן", הוא אומר. "אתה צריך להראות כמה קשה לך, כמה אתה שבור, כמה אתה לא מתפקד. במקום להשתקם, אתה עסוק בלהוכיח שאתה פצוע מספיק כדי לקבל עזרה". שרעבי מתאר תחושת פחד מתמדת מהאפשרות שההכרה שקיבל תילקח ממנו: "הפחד הכי גדול שלי הוא לא רק מהפוסט טראומה עצמה. הפחד הוא שעוד חמש שנים, כשכבר אהיה נשוי עם ילדים, אצליח לעמוד על הרגליים, ומשהו יתפרץ מחדש ולא יהיה לי גב. שאצטרך להתחיל הכול מחדש". על ההכרה מביטוח לאומי הוא אומר: "אני רוצה לקבל הכרה קבועה ולא להתעסק בזה".
כחלק מההתמודדות הזאת מתנהל המאבק מול הביטוח הלאומי. שרעבי מוכר כיום כנפגע פוסט טראומה בעקבות אירועי 7 באוקטובר, ומספר כי הוא לא מסוגל לעבוד. לדבריו, אושרה לו נכות זמנית עד שנת 2027, אך לאחר מכן קיבל ערעור על ההחלטה וזימון לוועדה נוספת: "הסבירו לי שאני מוכר עד 2027, ואז קיבלתי זימון לעוד ועדה. זה מרגיש כאילו המערכת מערערת על עצמה". לדבריו, הוויכוח איננו רק על כסף. "ההכרה היא הרבה יותר רחבה מהקצבה. היא קשורה לעזרה בדיור, בארנונה, בחשמל, בלימודים, בתחושת הביטחון שיש לך גב אם המצב יחמיר".
"המדינה בגדה בי פעמיים"
שרעבי מספר שבשנתיים האחרונות פגש לא מעט נפגעי טראומה שהמאבק שלהם מול המדינה והרשויות הפך לחלק משמעותי מהקושי שלהם. "יש אנשים שמרגישים שהם צריכים להוכיח שוב ושוב כמה הם פגועים", הוא אומר. "במקום להתרכז בשיקום, הם מתרכזים במלחמה מול המערכת". הוא לא משווה את עצמו ללוחמים שחזרו מעזה או למשרתי מילואים שהיו בחזית. מבחינתו, כולם חלק מאותה מציאות של אנשים שחייהם השתנו באחת בעקבות המלחמה. "יש אלפי מילואימניקים שלא עובדים היום, שאיבדו את המשמעות שלהם בגלל מה שהם עברו".
אלא שבניגוד ללוחמים שיצאו לקרב ונכנסו לאזור מלחמה, הוא זוכר שהוא כלל לא היה אמור להיות שם. "אני בכלל יצאתי למסיבה. לא יצאתי למלחמה. לא אמרתי לעצמי שאני הולך להילחם עכשיו. יצאתי למסיבה". המדינה קראה להם גיבורים, נתנו להם להשיא משואה, ועכשיו הם צריכים ללכת לביטוח הלאומי עם כל הטפסים: "המדינה בגדה בי פעמיים. פעם אחת כשאיבדתי את האמון בה ב-7 באוקטובר, כשניסו לרצוח אותי ואת כל החברים שלי. בפעם השנייה, שאני צריך להילחם על הזכויות שלי בתור משלם מיסים כל החיים. כשאני צריך לקבל אני לא מקבל. זה לצאת לעוד מלחמה". לדבריו, "אם זה לא ייפתר בקרוב, יילך לי סמסטר הקיץ בלימודים".
החלום להיות טייס עדיין קיים, גם אם במתכונת אחרת. "אני מאמין שזה עוד יקרה", הוא אומר, "אולי לא כמו שתכננתי פעם, אבל זה עדיין חלום". ובינתיים הוא ממשיך לעשות את מה שהפך למשימה המרכזית שלו מאז אותו בוקר בנובה - לעזור לאחרים: "אם יש משהו שלמדתי מאז", הוא אומר, "זה שאף אחד לא צריך לעבור את זה לבד".
הביטוח הלאומי מסר בתגובה: "הביטוח הלאומי היה הראשון שהציע להעביר את חוק פיצוי אסונות לאומיים אחרי 7/10 כדי לייתר את הועדות הרפואיות ולהתאים את החקיקה למציאות הקשה. ההצעה לצערנו לא התקבלה. דניאל מוכר בביטוח הלאומי כנפגע איבה, ונמצא בקשר רציף עם עובדת שיקום, מקבל סיוע כלכלי וסיוע שיקומי מדי חודש באופן מקיף על כל המשתמע מכך.
"כל אדם הוא עולם ומלואו ויש שוני בהתמודדות או בפגיעה בין אדם אחד לאחר והחוק הקיים מחייב בדיקה במסגרת ועדות רפואיות ובכך להתאים את הסיוע הניתן לנפגע. אין שום צורך לשחזר אירועים בוועדה. ככל שלנפגע יש מסמכים רפואיים, הביטוח הלאומי מאפשר גם ועדות על בסיס מסמכים רפואיים או בצ'אט או בליווי מישהו קרוב. אנו עושים כל מה שניתן במסגרת החוק כדי להקל על הסיטואציה. דניאל ימשיך לקבל סיוע כל זמן שיצטרך, כמו שאר הנפגעים באופן שוטף ובדאגה גדולה כלפיהם".
