הוא משוכנע שאם יחזור ברצף ובנחישות על המילה "ניצחנו " על כל הטיותיה, יביט אליו העולם בהתפעמות ובהערצה כפי שהוא חושב שמגיע לו - אנשי משמרות המהפכה ירכינו ראש ובטקס הודיה ימסרו לו למשמרת את מצבורי האורניום המועשר, שכן זה רצונו ותפקידם לענג אותו ולהעלות לו מנחה. יש להניח כי דונלד טראמפ איננו יודע מי זה קרל מרקס, ספק אם הוא בכלל שמע עליו, אבל הוא מיישם את הגותו בכך שהוא משוכנע שההוויה קובעת את התודעה: הוא חולם חלומות על ניצחון ומשוכנע שאם יאמר זאת ברצף עד בלי די, זאת תהיה המציאות.
טראמפ הוא המפקד העליון של הצבא האמריקאי, הצבא הגדול והמפואר, המצוייד טוב יותר מכל צבא אחר בעולם ולרשותו כלי המשחית המשוכללים שאפשר להעלות על הדעת. אבל כדי לנצח במלחמה לא מספיק גודש של פצצות חכמות, צריך בעיקר תבונה. שותפו לאירוע המלחמתי ההולך ומסתבך באיראן, ראש ממשלת ישראל, דומה לו בשיטות ההתנהלות ושונה ממנו בכך שהוא דווקא כן מבין בנעשה בעולם. אבל בציניות שאין לה אח ורע, בנימין נתניהו מתמרן את הנשיא האמריקאי למלחמות שאין להן תכלית ולא התכנות, ולא יעדים מוגדרים אלא חלומות באספמיה שעליהם כל הצדדים משלמים מחיר.
עבור נתניהו, זו המשענת האמיתית: את כל הקריירה הפוליטית שלו הוא בנה על הפחדה מאיראן, על האיום הקיומי שהיא מהווה. כשהעם מפוחד הוא מתלכד סביב המנהיג. לנתניהו הפוליטיקאי לא היתה זכות קיום לאורך שנים אלמלא האיום האיראני אותו טיפח וניפח ויצר מפלצת שיש להשמידה.
גם ברק אובמה הבין שאסור שיהיה לאיראן נשק גרעיני. הוא אמר שכל האופציות על השולחן, אך מעולם לא יצא למלחמה נגד איראן: הוא השיג את ההסכם הטוב ביותר שאפשר, וחתך. טראמפ לא מסוגל להשיג הסכם עם איראן שיהיה טוב יותר מההסכם שהביא אובמה. הוא לא מבין את העולם, את הזרמים הגאופוליטיים הרוחשים. הוא היה בטוח שהוא הולך לזבנג וגמרנו, ונעמד על גג העולם כשמש העמים, נשיא אמריקאי שעל חגורתו גולגלות האייתוללות. זה לא קרה ולא יקרה.
חמינאי אחד הלך, בא חמינאי שני. דוחות המודיעין האמריקאי חושפים כי תכנית הגרעין האיראנית לא נפגעה משמעותית, בידי איראן עדיין פעילים ושמישים 75 אחוזים ממאגרי הטילים והמשגרים, אולי יותר, היא לא זזה במילימטר מדרישותיה, הוא לא הצליח לכופף אותה, בטח לא להכניע - והגביע הקדוש, כלומר מאגר האורניום, בידיה. מיצר הורמוז היה פתוח לפני שהארי שאג והלביא הסתער, והאיראנים הכניסו אותו כעז לסיפור כאשר סגרו אותו למעבר ספינות, ועכשיו גם תמורת פתיחתו הם דורשים תשלום.
עתה נכנס טראמפ לשלב חדש: הוא מכנה את המבצע הנוסף נגד איראן שיבוא בקרוב "פטיש כבד", ומתעלם מהעובדה שבינתיים הגרזן נחת על אזרחי איראן החיים בעלטה ומופצצים, על תושבי ישראל החיים בהפוגות בין הממ"דים ועל תושבי המפרציות המבועתים והאש נופלת על ראשם. העם האמריקאי, ברובו נגד המלחמה הזאת, בממדים העולים אף על ההתנגדות שהיתה בעבר למלחמת ויטנאם ולמלחמה בעיראק. המצב הכלכלי בארצות-הברית נמצא בשפל: האינפלציה עלתה לגבהים, יוקר המחיה מטריד את האזרחים שאינם מסוגלים לגמור את החודש או למלא מיכל דלק במכונית. כשנשאל על כך טראמפ ערב צאתו לסין, הוא השיב בניתוק מוחלט: "זה לא מעניין אותי אפילו קצת". כפי שאמר לפני כמה שנים נתניהו לאזרחית בקריית שמונה שהתלוננה על המצב: "את משעממת אותי". טראמפ, שבעברו החזיק בבעלות על בתי קזינו, מתנהג עתה כמו מהמר כפייתי: אחד שהפסיד את כל כספו, ביתו ורכושו ליד שולחן בלאק ג'ק, וממשיך להמר לתוך הלילה מתוך אשליה שרק עוד סיבוב אחד והוא מחזיר את הכסף האבוד ומרוויח עוד.
טראמפ היה בטוח שהוא ייצא השבוע למסעו בסין כמנצח, ראש המעצמה ששיחרר את העולם מאימת הגרעין האיראני. הוא חשב שיגזור קופון גדול מול נשיא סין ויבהיר לו מי עדיין הבוס בעולם
טראמפ היה בטוח שהוא ייצא השבוע למסעו בסין כמנצח, ראש המעצמה ששיחרר את העולם מאימת הגרעין האיראני. הוא חשב שיגזור קופון גדול מול נשיא סין ויבהיר לו מי עדיין הבוס בעולם. בבייג'ין התקבל טראמפ בתרועות של מקהלת ילדים מפזזים, אבל בתוך החדר הבהירו לו מארחיו הסינים כי החגיגה נגמרה: הוא אפילו לא העז להעלות לשיחה את נושא זכויות האדם, הוא בקושי דיבר על טייוואן, שני נושאים שהם בליבת האינטרסים האמריקאים בהתנהלות מול סין. הוא גם לא עמד כמו בריון ואיים על הטלת מכסים אדירים על סין. הוא הגיע לבייג'ין עם זנבו בין רגליו. נתנו לו לאכול ברווז צלוי בארוחה חגיגית וטירמיסו לקינוח. הוא לא נסע לסין כמו טראמפ הגדול שהוא אוהב להיות, כי הוא לא הפנים שאין מלחמות שמחות, והסינים - היודעים היטב לזהות חולשות של מנהיגים - קלטו מיד שעתה הוא צריך אותם יותר מאשר הם אותו. איך שגלגל מתהפך.
טראמפ יכול לומר בוקר וערב שהוא ניצח, ולהלל את הניצחון המפואר, אבל השפויים ברחבי הגלובוס לעולם לא יסלחו לו ששיתף פעולה עם מלחמת דמים שיש בה הרבה מילים על ניצחון, שהוא בעצם פייק ניצחון, ואין הכרעה, כי לא הייתה יכולה להיות הכרעה. מלחמות מסיימם בהסכם דיפלומטי, אחרת כל הדם היה לשווא. טראמפ לא היה מסוגל לאתר את הנקודה בה צריך היה לנצור אש ולשבת לדבר. בעיקר, כי הוא הבין שלעולם לא יצליח להשיג הסכם טוב יותר מזה שהשיג אובמה. עכשיו הוא עם הראש בקיר. הוא ניצח בכמה קרבות והפסיד במלחמה. עכשיו הגיעה שעתה של הדיפלומטיה האגרסיבית שיש בה גם תבונה, או כביש סלול לאבדון.
