לפני כמה שנים ערכנו ניסוי קטן במסעדה. לא ניסוי קולינרי, אלא ניסוי התנהגותי. חקרנו את השאלה שמעסיקה לא מעט פילוסופים, הורים, בני זוג ומנהלים: מה חשוב יותר – כוונות או מעשים?
הניסוי היה פשוט למדי: נתנו לסועדים תפריט עם כמה מנות ראשונות, ביניהן גם סלט בריא במיוחד. למנה העיקרית, הופיעו כמה אפשרויות, ביניהן סטייק עסיסי – ובלתי ניתן להכחשה, גם לא ממש בריא. הדבר שעניין אותנו היה לבדוק האם מי שבחרו בסלט כמנה ראשונה, הרגישו נוח יותר לבחור בסטייק השמן כמנה עיקרית. והתשובה? כן, בהחלט.
הסלט הפך לרישיון – מעין תעודת כשרות מוסרית – שאיפשרה לסועדים להרגיש בסדר גמור עם הבחירה הפחות בריאה שבאה אחר כך. לתופעה הזאת קוראים באנגלית Licensing או בעברית “רישיונאות”. זה קורה כשמעשה טוב קטן נותן לנו אישור פנימי לעשות אחריו משהו גדול שאנחנו יודעים שהוא פחות טוב – ולפעמים אפילו מזיק.
אנחנו רואים את זה כל הזמן. מישהו הולך בבוקר לרוץ ואז מרשה לעצמו עוגת שמרים בצהריים ועוד אחת בערב. מישהי תורמת עשרה שקלים לעמותה ואז מרגישה בסדר לטוס בטיסה מזהמת לקנות כמה חולצות שהיא לא באמת צריכה. וזה לא נגמר רק במעשים – והנה החלק המעניין באמת בניסוי שלנו.
בשלב הבא לקחנו את אותם סועדים שהביעו כוונה להזמין את הסלט, אבל כשהמלצר הגיע – אמר להם שהסלט נגמר. כלומר, הם לא קיבלו את הסלט, לא אכלו סלט, ואפילו לא ראו אחד כזה. הם רק התכוונו. וכאן נשאלה השאלה האמיתית: האם עצם הכוונה – גם אם לא התגשמה – נותנת לאנשים את אותו “רישיון מוסרי”? האם עצם זה שהתכוונו להזמין סלט מספק להם את ההרגשה שהם יכולים עכשיו לפרגן לעצמם את הסטייק בלי נקיפות מצפון? ושוב – כן. גם כאן ראינו את אותה תופעה. האנשים שלא אכלו את הסלט, אבל רק התכוונו, הרגישו שהם עשו את שלהם, והמשיכו בבחירה הפחות בריאה – בנחת.
רישיונאות לא רק מאפשרת לנו לעשות החלטות בעייתיות אחרי מעשים חיוביים – אלא אפילו אחרי כוונות חיוביות שלא מומשו. וזה כבר משהו שכדאי לדבר עליו, במיוחד עכשיו
כלומר, רישיונאות לא רק מאפשרת לנו לעשות החלטות בעייתיות אחרי מעשים חיוביים – אלא אפילו אחרי כוונות חיוביות שלא מומשו. וזה כבר משהו שכדאי לדבר עליו, במיוחד עכשיו. ולמה דווקא עכשיו? כי אנחנו נמצאים לקראת שנת בחירות. שנת הכרעות, שנת עימותים, שנת תקווה או אכזבה – תלוי את מי שואלים. ובדיוק כמו בניסוי עם הסלט והסטייק, גם כאן יש פיתוי גדול להרגיש שעשינו מספיק, כשבעצם רק חשבנו לעשות משהו.
עשיתם לייק לפוסט פוליטי? כל הכבוד, אבל זה לא נחשב למעורבות. דיברתם עם חבר על המצב? מצוין, אבל זה לא תחליף לשיחה אמיתית עם מישהו שלא מסכים אתכם. חשבתם אולי לחתום על עצומה, אולי להתנדב? יפה, אבל זה רק מחשבה. ולמרות זאת – רובנו, אחרי מחווה קטנה כזו, או אפילו רק כוונה אליה – מרגישים ש”השתתפנו”, ש”עשינו את שלנו”, ויכולים לעבור הלאה, למנה העיקרית של חיינו – בלי רגשות אשם.
כאן טמון הסיכון הגדול של רישיונאות בשנת בחירות: היא עלולה לגרום לנו לחשוב שאנחנו אזרחים מעורבים – כשבעצם, אנחנו רק צופים מהצד. אז אולי הגיע הזמן לשאול את עצמנו: מה באמת עשינו? האם פגשנו אנשים שמצביעים אחרת מאיתנו וניסינו להבין אותם? האם הלכנו לחוגי בית, קראנו לעומק מצעים, דיברנו עם מתלבטים, חיפשנו גשר? או שמא רק התכוונו?
שנה כזו דורשת מאיתנו יותר. לא רק כוונות טובות, אלא גם עשייה אמיתית. פחות רישיונאות, פחות תירוצים, פחות הסתפקות בלייק – ויותר מעורבות, שיחות, הקשבה, ודיאלוג אמיתי
שנה כזו דורשת מאיתנו יותר. לא רק כוונות טובות, אלא גם עשייה אמיתית. פחות רישיונאות, פחות תירוצים, פחות הסתפקות בלייק – ויותר מעורבות, שיחות, הקשבה, ודיאלוג אמיתי. אז בפעם הבאה שאתם מרגישים שעשיתם מספיק – תשאלו את עצמכם: האם עשיתי את כל מה שיכולתי - ולא רק התכוונתי? ואם זה היה סלט, האם זה היה סלט אמיתי, או רק כוונה?
