רב-סרן במיל' ע', נווטת קרב בטייסת מבצעית, ורב-סמל ראשון במיל' נועה גליקמן, פרמדיקית ביחידה מבצעית, התגייסו מיד לאחר 7 באוקטובר. כבר שלושה חודשים ששתיהן בשדה הקרב. האחת מבצעת משימות תקיפה במטוסי F-16, והשנייה מספקת טיפול רפואי בתוך רצועת עזה ומפנה משם פצועים. בזמן שהן נקראו אל הדגל, נמצאות בחזית, ונאלצות להיעדר זמן רב מבתיהן ומילדיהן – בני הזוג שלהן תפסו פיקוד מלא על הטיפול בילדים ובמשק הבית.
ע', בת 40, תושבת תל אביב, היא פסיכולוגית קלינית. היא בת זוגו של א', וטרינר במקצועו. יש להם ילד בן חמש ותינוקת בת 11 חודשים. "ב-7 באוקטובר עוד הייתי בחופשת לידה מהמילואים", היא מספרת, "תכננתי לחזור לטוס רק כשהתינוקת שלי תהיה בת שנה. באותה שבת, כשבכל קבוצות הוואטסאפ שלי אנשים כותבים שהם מגיעים לטייסת - אני נמצאת בבית עם תינוקת יונקת, שצמודה אליי 24/7 ולא לוקחת בקבוק. לכן, לנסוע לטייסת לא הייתה אפשרות".
הכותרת
לזכור ולא לשכוח: איך מנציחים את 7 באוקטובר?
24:52
ע' החליטה במהרה שהיא חייבת לתרום את חלקה. "החלטתי שאני נוסעת לקריה כדי לעזור במאמץ של תכנון המטרות", היא מספרת. "לקחתי איתי את התינוקת למשמרות לילה, הרדמתי אותה שם באחד המשרדים, ובכל פעם שהיא התעוררה הגעתי אליה והרדמתי אותה חזרה. ככה ניצלתי את הלילות כדי לעבוד".
כשראתה שהימים חולפים והמלחמה נמשכת, ע' החליטה לחזור לטיסות. היא מצאה משפחה ביישוב שסמוך לבסיס אשר הסכימה לארח אותה ואת התינוקת. שם היא נמצאת בכוננות, וברגע שקוראים לה לטיסה היא מפקידה את התינוקת בידי מטפלת. במקביל, בן הזוג שלה נמצא בתל אביב ומטפל בבנם בן החמש. "זה מאוד מקל", היא אומרת. "כך אני יכולה להיות בטייסת במלוא הפוקוס. זה הרבה עומס מנטלי שיורד ממני. א' דואג שהוא יהיה בקשר קבוע איתי, מדבר עליי הרבה איתו ומנכיח אותי בבית. הוא מפרגן לי באופן מוחלט".
"היה פה קונפליקט פנימי"
א' אומר בחיוך: "התרומה שלי למלחמה היא בעצם לשמור על הילדים. פתאום הבנתי את עולמם של תומכי הלחימה. ב-7 באוקטובר, כשע' אמרה 'אני נוסעת הלילה לקריה ולוקחת את התינוקת איתי', היה לי רגע של פניקה. למחֹרת היא חזרה, הלכה לישון, ואני מוצא את עצמי עם שני ילדים, בלי מסגרות כשאי אפשר להתרחק מהבית כי יש חשש לאזעקות. מפה לשם, זו הפכה להיות השגרה שלנו. אני מודה שהיה פה קונפליקט פנימי. מצד אחד אתה אומר 'מאיפה זה נפל עליי'. מצד שני, אם זה מה שעוזר לחיל האוויר בלחימה, מי אני שאתלונן על זה?".
כשע' החליטה לחזור לטייסת, הסתיימה "הטירונות" שלו. "פתאום אני לבד רק עם הבן", הוא מסביר. "נהיינו ממש צמד חברים, עושים הרבה דברים ביחד והקשר בינינו מאוד התהדק".
נועה גליקמן (38) ומוטי (39) טנקלביץ' הם הורים לשני ילדים קטנים, שגרים בראשון לציון. נועה היא עורכת דין ובעלת משרד פרטי שעוסק ברשלנות רפואית, אך מתחילת המלחמה היא בשירות מילואים כפרמדיקית בעזה.
"היא משוחררת ממילואים כבר שבע שנים, אבל אחרי 7 באוקטובר החליטה שהיא רוצה לחזור ליחידה שלה והתחילה לשגע את כל מי שהיא מכירה כדי שזה יקרה", אומר בגאווה בן זוגה, "ומהשבוע השני של המלחמה היא שם". נועה מודה שזה "היה קצת משוגע לשנות ככה את החיים - גם לא להיות עם המשפחה שלי וגם לא להיות בעסק שלי, אבל הבנתי שאני לא יכולה להישאר בבית. המקרים שאנחנו מטפלים בהם בעזה קשים, ולא אחת אנחנו גם נשברים אחריהם, אבל כשאתה מקבל הודעה אחר כך שהחייל שטיפלנו בו שרד - זה ממלא לך את הלב".
מוטי הוא מהנדס אזרחי ומנהל אזור בחברת בנייה. עכשיו הוא צריך להסתדר עם שני ילדים ואישה שמופיעה בבית אחת לשמונה ימים. "עיקר הקושי זה בעבודה", הוא מספר. "אני צריך לשים את הילדים במסגרות ב-8:00 בבוקר, לאחר מכן יש לי נסיעה של שעה לעבודה, וב-14:30 אני צריך כבר לצאת, כי עד 16:00 צריך לאסוף אותם. התוצאה היא ששעות העבודה נורא התקצרו. לכן, אחרי שאני משכיב אותם ומסדר את הבית, אני פותח לפטופ ומתחיל לעבוד בלילה. אבל לא תמיד נשאר לי כוח".
אני רואה שהסידור הזה מבחינתכם מאוד טבעי ומובן מאליו.
"אולי זה לא היה עובד לכל זוג, אבל אנחנו בית מאוד שוויוני ומכבד", אומרת נועה. "גם אני וגם מוטי מאוד קרייריסטים, ובמקביל הורים שמאוד דומיננטיים בחיים של הילדים. מראש יש לנו חלוקה טבעית שוויונית במטלות הבית, ללא קשר למגדר. מה שכן, 10 שנים מוטי לא נגע במכונת הכביסה, אז הוא היה צריך לקבל הוראות מתוך רצועת עזה, אבל זה בגללי: כביסה זה פשוט הפטיש שלי. אני מאוד אוהבת לכבס".
קבעתם לעצמכם דד-ליין למתכונת הזאת?
"לא", עונה מוטי. "היא מצילה חיילים וזאת שליחות. אני כבר לא במילואים, אז באיזשהו מקום זה מה שאני יכול לתרום".
