בכנס “עד החתונה” שהתקיים בכנסת בנובמבר 2025 דובר שוב ושוב על המושג “מיניות בריאה”, אך כמעט תמיד במשמעות אחת בלבד: מיניות שמתקיימת אך ורק בתוך נישואין. לא כהצעה ערכית לקהילה מסוימת, אלא כקנה מידה מוסרי כללי שמבקש להחליף את השיח הציבורי הקיים על מיניות, זוגיות ובריאות.
הכנס נערך ביוזמת השדולה למען האישה הדתית והחרדית בהובלת חברת הכנסת לימור סון הר מלך, ובשיתוף ארגונים שמרניים נוספים. קהל היעד לא היה פנימי או קהילתי, אלא מחוקקים, אנשי חינוך ונשות מקצוע. בפועל, שיח שמקורו פנים-מגזרי קיבל במה פוליטית רשמית, עם יומרה ברורה להשפיע על מדיניות ציבורית ועל מערכת החינוך כולה.
המהלך הזה לא תיאורטי עבורי. כמי שגדלה בחינוך הדתי, השפה והערכים שנשמעו בכנס אינם זרים לי. כיום, לאחר למעלה מעשור של עיסוק בחינוך למיניות ובריאות מינית, אני פוגשת מדי יום נשים, נערות, זוגות ומשפחות מכל קצות החברה הישראלית. מתוך המפגש הזה ברור לי עד כמה הפער גדול בין המורכבות שבה אנשים באמת חיים לבין פתרונות חד-משמעיים ונורמה אחת מחייבת.
הגישה שאנחנו מקדמות ב"לדעת לבחור נכון", כמו ארגונים מקצועיים נוספים בשדה, מבוססת על חינוך להדדיות, שוויון, אוריינות גופנית וקבלת החלטות מיטיבה. לא כהצהרה אידיאולוגית, אלא כפרקטיקה מקצועית מבוססת מחקר וניסיון שטח. לתפיסת "עד החתונה" יש מקום בתוך קהילות שבוחרות לחנך לאורה, גם אם איני מאמינה בה כדרך חינוכית בריאה או מיטיבה ומכירה גם את המחירים שגישה כזו עלולה לגבות. הקושי מתחיל ברגע שבו תפיסה אחת מבקשת לחרוג מגבולות הקהילה ולהפוך לנורמה כלל ציבורית, דרך הכנסת, החקיקה ומערכת החינוך. שם היא מפסיקה להיות בחירה והופכת לכפייה.
נשים ומיניות
הכפייה הזו בלטה במיוחד באופן שבו דובר על נשים ומיניות. האחריות המוסרית להסדרת גבולות המיניות הוטלה כמעט תמיד על נשים בלבד. מיניות נשית הוצגה כמשאב שיש לשמור עליו, לא כמרחב של רצון ובחירה. בכנס נעשה שימוש בדימויים בוטים כמו השוואת אישה שקיימה יחסי מין לפני החתונה למדבקה שאיבדה את כושר ההדבקה שלה, או הצגת מיניות מחוץ לנישואין כ"ג’אנק פוד" זמין וזול שגורם לנזקים ארוכי טווח, לעומת "אוכל בריא" בתוך נישואין. כך נבנתה היררכיה מוסרית ברורה שבה דרך חיים אחת מוצגת כבריאה ונכונה, וכל השאר כסטייה מסוכנת שיש למנוע.
קשה לראות בכנס “עד החתונה” יוזמה חינוכית במובן המקצועי של המילה. המהלך הזה מונע ממוטיבציה אחרת לגמרי: שליטה
חשוב לדייק כאן את המוטיבציה שמניעה את האג’נדה הזו. לא מדובר במהלך שמטרתו לקדם את רווחתן של נערות ונערים בישראל, וגם לא בדאגה אמיתית לבריאות מינית. הספרות המקצועית והמחקרית ברורה מאוד: תכניות המבוססות על הימנעות אינן יעילות, ולעיתים אף גורמות נזק. הן אינן משפרות קבלת החלטות, אינן מפחיתות פגיעות, ולעיתים מייצרות בושה, פחד ושתיקה. לכן קשה לראות בכנס “עד החתונה” יוזמה חינוכית במובן המקצועי של המילה. המהלך הזה מונע ממוטיבציה אחרת לגמרי: שליטה.
זהו ניסיון להשיב סדר חברתי ישן שבו ההיררכיה המגדרית ברורה, הגבר הוא הסמכות, והאישה ממוקמת בתפקיד מוגדר של טיפול, זוגיות ואימהות. בתוך התפיסה הזו, מיניות נשית אינה מרחב של בחירה אלא מנגנון שיש לפקח עליו, והגוף הנשי הופך שוב לכלי בשירות פרויקט רחב יותר. לא במקרה, השיח על “מיניות נכונה” נקשר בכנס ישירות לדמוגרפיה, לילודה ולחרדה קיומית. נאמר במפורש כי המשבר הדמוגרפי באירופה הוא תוצאה של תפיסות מיניות ליברליות, וכי חופש בחירה ואוטונומיה מובילים לדעיכת חברות. האישה נתפסת כרחם לאומי, והבחירה שלה מואשמת באיומים על עתיד החברה. זהו ניסיון ברור לצמצם את הישגי הפמיניזם, לדחוק לאחור את מרחב החירות, ולצמצם חזרה את מקומן של נשים בעולם.
כאן חשוב לומר זאת באופן חד וברור. הצגת החינוך הליברלי למיניות כ”ריק ערכי” או כהפקרות היא הצגה כוזבת. זהו שדה מקצועי, מפוקח, מבוסס ידע ואחריות. זה אינו מאבק בין ערכים לבין היעדר ערכים, אלא בין שתי תפיסות עולם. האחת מבקשת לצמצם מורכבות אנושית לנורמה אחת מחייבת. השנייה מכירה בחירות, באחריות וביכולת לבחור, ומעניקה כלים לחיים מיטיבים בחברה מגוונת.
מגמה רחבה בזירה הציבורית והפוליטית בישראל
כנס “עד החתונה” אינו אירוע בודד. הוא חלק ממגמה רחבה יותר בזירה הציבורית והפוליטית בישראל, שכוללת הרחבת הפרדה מגדרית, חיזוק בתי הדין הרבניים, ערעור על סטנדרטים בינלאומיים בתחום הבריאות ומינוי נציגים של האג’נדה השמרנית ביותר לעמדות מפתח בכנסת, ובראשן ועדות החינוך והבריאות. זו אינה מקריות, אלא מהלך ערכי ופוליטי מתמשך שמבקש לעצב מחדש את גבולות המותר, הנכון והראוי עבור כלל הציבור.
חינוך למיניות אינו כלי לאכיפת סדר חברתי או לפרויקט דמוגרפי, אלא מרחב שמטרתו לאפשר בחירה, אחריות וקשרים שיש בהם כבוד הדדי ומשמעות. המאבק כאן אינו תיאורטי. הוא מתקיים עכשיו, במדיניות, בחקיקה ובשיח הציבורי שמגדיר מה נחשב "בריא", "נכון" ו"ראוי"
בסופו של דבר, זהו לב הוויכוח. לא בריאות מינית, לא רווחת נוער, אלא מאבק על כוח ועל שליטה. מאבק על מי יגדיר את הסדר החברתי, את תפקידי המגדר ואת גבולות הבחירה. כאשר תפיסות שמבקשות להחזיר את הגלגל לאחור מוצגות כברירת מחדל לאומית וכאמת מוסרית אחת, האחריות שלנו היא לומר בקול ברור שזו אינה דרכה של חברה דמוקרטית וליברלית.
דינה שלוחינוך למיניות אינו כלי לאכיפת סדר חברתי או לפרויקט דמוגרפי, אלא מרחב שמטרתו לאפשר בחירה, אחריות וקשרים שיש בהם כבוד הדדי ומשמעות. המאבק כאן אינו תיאורטי. הוא מתקיים עכשיו, במדיניות, בחקיקה ובשיח הציבורי שמגדיר מה נחשב "בריא", "נכון" ו"ראוי". אם לא נעמוד על כך שערכים ליברליים הם עמדה מוסרית מלאה ולא פשרה ריקה, אחרים יגדירו במקומנו את גבולות החירות, הגוף והבחירה.
זהו מאבק על דמותה של החברה הישראלית, על חירותן של נשים, ועל הזכות לגדול בעולם שבו בחירה אינה איום ושונות אינה חריגה. והמאבק הזה לא יוכרע מעצמו. הוא דורש קול ברור, נוכחות עקבית, ועמידה נחושה עכשיו.
דינה שלו, MSW, מנכ"לית עמותת לדעת – לבחור נכון. בעלת ניסיון של למעלה מעשור בייעוץ, חינוך ופיתוח תוכן בתחום המיניות הבריאה והבריאות המינית-רבייתית, כולל הכשרות מקצועיות וקידום מדיניות
