"אתה מכיר את ליווא (דרגת אלוף בסוריה) אל חסן?"
כך שאל קצין איסוף של המוסד את בשיר, סוכן הנסיעות הסורי הצעיר. שניהם ישבו בבית קפה שוקק ב"כיכר הגדולה" שבבריסל.
"בוודאי", השיב בשיר. הוא היה סוכן מבצעי של המוסד בדמשק, הכיר רבים מקציני הצבא הבכירים וארגן עבורם נסיעות לכנסים ולמפגשים באירופה. מדי כמה חודשים זומן בידי אגף צומת של המוסד לפגישות דיווח ותדרוך.
הנושא הפעם היה הגנרל אל חסן. עד לא מכבר הוא מילא תפקידי מפתח בצבא הסורי: מפקד גזרת החוף, מפקד גיסות שריון, ראש אגף המבצעים ויועץ לנשיא חאפז אסד. אסד טיפח אותו כמעט כבנו. בתו האהובה של אל חסן נולדה עם שפה שסועה, והנשיא אסד מימן את נסיעת המשפחה לגרמניה, שם הילדה נותחה בהצלחה בידי אחד מגדולי הרופאים בעולם.
כעת אל חסן פרש לכאורה מתפקידיו, אך המשיך להופיע מדי פעם במדי ליווא בכנסים ואירועים צבאיים. אסד נזקק לו כיועץ וכמפקח על משימות מטעמו, ואף מינה אותו ליועץ לענייני הגולן ולאחראי מטעם הצבא לשיחות בין ישראל לסוריה, שהתקיימו בארצות הברית בחסות הנשיא קלינטון. תפקידים אלה היו חסויים, ורשמית נחשב אל חסן לאזרח ואיש עסקים. למעשה, הוא היה עדיין מאושיות המשטר, ונהנה מרכב צבאי ומנהג צמוד.
באגף המודיעין של צה"ל פעלה יחידה שעקבה אחר קצינים בצבא הסורי, ובמיוחד אחר אלה שהתקדמו בסולם הדרגות והגיעו לעמדות בכירות. זה מכבר היה האלוף אל חסן על הכוונת שלהם, ועתה פנו למוסד בבקשה לנסות ליצור עמו קשר אם הדבר אפשרי.
שלוחת המוסד, שעליה הוטל התפקיד ליצור קשר עם אל חסן, היתה חלק מאגף צומת להפעלת סוכנים. אנשי השלוחה דנו ארוכות בדרכים להגיע אליו, ולבסוף גיבשו תסריט פעולה. אל חסן היה קצין שריון, מומחה לטנקים שבשירות הצבא הסורי טנקים מתוצרת ברית המועצות. לאחר סיעור מוחות הגיעו אנשי השלוחה למסקנה, שסיפור הכיסוי והפיתוי יתמקד בגרוטאות ברזל של טנקים.
המוסד פנה לסייען בבלגיה, שעסק בסחר גרוטאות מתכת, וביקש את עזרתו. האיש העמיד לרשותם חדר במשרדו, כתובת, מספר טלפון, ואף נייר מכתבים של החברה.
מפקד השלוחה הורה לבשיר ליצור קשר עם הגנרל, ולספר לו שפגש איש עסקים באירופה המעוניין לרכוש גרוטאות ברזל מסוריה. האם הדבר עשוי לעניין את ליווא אל חסן? בשיר שאל והליווא השיב: כן.
השלוחה נכנסה לפעולה. היא בחרה אותר, ערבי ממוצא לבנוני, שעבד עם המוסד באירופה. תפקידו של האותר, פאיד, היה לשמש איש קשר, עוזר ומטפל עבור האיש שהוא יעד מודיעיני לא אירופאי אלא מזרח תיכוני. האותר נועד לבצע כל מה שהאובייקט כך קראו לאיש היעד יצטרך במהלך נסיעתו: לשאול שאלות, להעביר מסרים, לדאוג למלון, לבילוי, לארוחות, לכביסה, למוניות ולתשלום הוצאות ולכל צורך שיתעורר בזמן שהותו באירופה.
אל חסן קיבל מכתב מחברת הגרוטאות, שבו נאמר שהוא מוזמן לפגישת עסקים בבריסל. זה היה באוקטובר 1995. "נא אשר את הגעתך, ונשלח לך כרטיסי טיסה", צוין שם.
ביום המיועד נחת אל חסן בבריסל. האותר המתין לו בשדה, הסיע אותו למלון מפואר ודאג לכל ענייניו. על פי הוראות קציני המוסד, הוא שאל אותו: "אתה יודע אנגלית?"
"קוַואיֵס" כן השיב אל חסן בביטחון.
האותר דיווח: "הוא מדבר אנגלית שוטפת".
בערב נפגש אל חסן עם "איש העסקים" שהזמין אותו קצין איסוף של המוסד, בחור אלגנטי ונעים הליכות שהציג את עצמו בשם מונטי. מונטי ראה לפניו גבר מוצק, שרירי ונינוח, כבן 55 60, שנראה בהחלט כגנרל. הם התיישבו לאכול ארוחת ערב, וכשפנה מונטי אל אל חסן התברר שהגנרל הנכבד אינו יודע אף מילה באנגלית. תשובתו הנחרצת לאותר כאילו הוא דובר אנגלית נבעה, כנראה, מרברבנות ומחשיבות עצמית.
אנשי השלוחה מצאו מיד פתרון לעניין השפה הוחלט שהאותר ישמש גם כמתרגם.
למחרת הוזמן אל חסן לביקור בחברת הגרוטאות. הוא התהלך בין ערימות הברזל והגושים המחלידים, ואז התיישב לשיחה עם איש העסקים החביב, שהתייחס אליו בכבוד רב. מונטי שאל: "אתה יכול להביא מסוריה דוגמאות של מתכות שאפשר לקנות אצלכם?"
"בוודאי", השיב אל חסן.
אל חסן חזר לסוריה והופיע שוב בבריסל כעבור חודשים אחדים. הוא פתח קופסת קרטון שטוחה וגדולה שהביא עמו והדהים את מונטי ביסודיות ובדייקנות שאפיינו אותו. על דופנות הקופסה הודבקו דגימות של מתכות שונות, ומתחת לכל דגימה הופיעו צילום וכתובית שהסבירה את אופייה, מקורהּ ופרטים נוספים.
הקצ"א (קצין איסוף) עשה צעד נוסף. "שמענו", אמר במהלך השיחה, "שבסוריה יש לכם טנקים שיצאו משימוש".
"יש", השיב אל חסן, אך נזהר שלא לחשוף את שייכותו לצבא ואת דרגתו הבכירה.
"מה דעתך שתעזור לנו לקנות את גרוטאות הטנקים האלה?"
אל חסן נראה מתלהב.
"כמה טנקים אפשר לקנות?"
"אולי מאה", באה התשובה.
"כמה טנקים, לדעתך, יושבתו כל שנה ואפשר יהיה לקנות אותם?"
"אני חושב... כ 20 טנקים".
השיחה הסתיימה ברוח טובה ואופטימית. אל חסן חזר למלונו, והאותר החביב, שבמוסד כינו ספידי גונזלס, החליט לשתף אותו בחיי הלילה של בריסל. הוא לקח אותו למסעדות, למועדוני לילה, ולבסוף ליווה אותו לבית בושת, שם חגג יחד עמו על מחמדי המארחות הבלגיות.
זאת היתה טעות גדולה.
למחרת בבוקר, כשהגיע האותר פאיד למלונו של אל חסן, הוא מצא אותו בחדרו כורע ומתפלל.
"אתה מתפלל?" תמה פאיד.
אל חסן לא היה כתמול שלשום פניו נפולות, קולו מרעיד.
"אני מתפלל... אני רוצה לכפר על החטאים שעשיתי". הוא סיפר כי מעולם לא בגד באשתו, מעולם לא התנהג כך.
הוא עזב את המלון בחופזה, טס חזרה לדמשק וניתק כל קשר עם האותר ועם "איש העסקים" מונטי.
חבורת הקצ"אים, שטרחה כל כך לבנות את התסריט, נכנסה למועקה כבדה. "היה לנו אלוף ביד", אמר אחד מהם, "והוא ברח לנו. לא הצלחנו".
אומנם מועקה אבל כעבור יום יומיים החבורה התעשתה. ראש השלוחה במוסד אמר להם: "קמים הקצ"אים בבוקר כשהם בטוחים שנולדו לנצח, ושאין דבר שלא יוכלו להרים".
השלוחה התכנסה להפקת לקחים. הקצ"אים התמקדו בסיבות לכישלון. הסיבה הראשונה האותר פאיד, "ספידי גונזלס", לא התאים לקצב של האובייקט. החיבור ביניהם לא היה טוב. סיבה שנייה הם הבינו שלא יוכלו להתקדם בציר המודיעיני בגלל השפה. כדי ליצור קשר אמיתי, אינטימי, חייבים לדבר עם האובייקט בשפתו. וסיבה שלישית סיפור הכיסוי על הגרוטאות יגביל את קציני המוסד מלהגיע להישג מודיעיני בזמן הקרוב. יארך יותר מדי זמן לעבור מגרוטאות למודיעין. נוסף על כך, עסקת גרוטאות תחייב את אל חסן להגיע לאירופה שוב ושוב, וזה עלול לעורר חשד. לפני כל נסיעה של קצין בכיר לחו"ל, הוא עובר תשאול אצל קצין הביטחון על יעד ועל מטרת הנסיעה. "תוציא אותו מסוריה שבע פעמים בשנה אתה תשרוף אותו", אמר אחד הנוכחים.
המסקנה היתה ברורה: להקים צוות חדש ולכתוב תסריט חדש. לתפקיד גויס הפעם קצ"א אחר אריק: בחור גבוה, חם, ידידותי, דובר ערבית. שמו הבדוי במבצע היה פיטר. הוא בנה סיפור כיסוי חדש לגמרי למבצע. לזירת המבצע נבחרה הפעם הולנד. פיטר בנה לעצמו סיפור כיסוי: הוא דוקטור למחקר בתחום התעשייה, בן לאם שוודית ולאב לבנוני (הקצ"א האמיתי, אריק, חי ועבד בשוודיה שנים אחדות ושלט היטב בשפה). לפי התסריט, פיטר עוסק במחקר וגם מלמד באוניברסיטה שבעיר ליידן, לא רחוק מאמסטרדם. הוא עובד על פרויקט עבור חברת מכוניות גרמנית גדולה, המעוניינת להשביח ולשפץ טנקים רוסיים בעבור הצבא הרוסי.
הבסיס לתסריט היה פשוט: הצבא הרוסי כשל באפגניסטן, כיוון שהטנקים היו רחבים מדי ולא יכלו לעבור בוואדיות ובנקיקים. פיטר פנה כביכול לחברה גרמנית מפורסמת בהצעה לייצר טנקים צרים יותר.
פיטר הביא איתו אותר חדש, אמיר, שונה מאוד מהקודם: ערבי רגוע, שליו ומתוחכם, שגם ידע נורווגית לאחר שעבד כמה שנים באוסלו. פיטר תדרך אותו: "תתקשר לאל חסן בסוריה ותגיד לו 'איש העסקים מונטי, שפגשת בבלגיה, רוצה מאוד לפגוש אותך בהולנד. הוא יודע שאולי נפגעת ממנו או מאיש הקשר הקודם. אני עובד עם חברה אחרת, לא מכיר את הקודמת, ורוצה להמשיך איתך את הקשר. מונטי מתנצל אם נפגעת מאיש הקשר הקודם או ממנו, והוא רוצה להמשיך בעסקים שהתחלתם'".
אל חסן הקשיב לדברים וענה: "איש הקשר הקודם הוא איש בזוי ולא מוסרי אבל איש העסקים מונטי היה בסדר גמור. אני מוכן לבוא".
בתוך ימים ספורים שלח לו האותר החדש כרטיסי טיסה, וקיבל את פניו בנמל התעופה של אמסטרדם. הוא הסיע אותו לליידן, העיר האוניברסיטאית שבמרחק כ 60 קילומטר, ושיכן אותו במלון איכותי. "מונטי יגיע מחר לפגוש אותך".
אל חסן ישן בחדרו, ובבוקר אכל ארוחת בוקר עם האותר אמיר ויצא עמו לטיול ברחבי העיר. בצהריים אמר לו האותר: "אנחנו מצטערים מאוד, אבל מונטי מתעכב באיסטנבול. ייקח לו עוד יום להגיע להולנד".
אך גם למחרת היום מונטי לא הגיע. אמיר שוב התנצל "הוא בטוח יגיע מחר". אבל גם ביום השלישי מונטי לא הופיע, ואל חסן החל לאבד את סבלנותו.
בשלב זה צצה בעיה נוספת. מנהל הקבלה של המלון פנה לאל חסן וביקש תשלום על שלושת הלילות ששהה במלון. אל חסן נסער ופנה לאותר: "מה זה? אין לי כסף! הם רוצים שאני אשלם?" אמיר ניסה להרגיע אותו: "אל תדאג. מר מונטי יבוא וישלם".
אלא שמונטי לא הגיע, והמלון שב ודרש מאל חסן תשלום על שהייתו שם. אל חסן, כעוס ואובד עצות, שפך את תסכולו בפני האותר: "מי זה המונטי הזה? איזה מין איש עסקים זה? איך הוא מעליב אותי כך!"
הכול היה מתוכנן. הקצ"אים המשיכו להגביר את הלחץ על אל חסן, ורצו שירגיש נעלב. כשמעליבים ערבי בכיר יש לכך אפקט. לאל חסן לא היה כסף, לא היה לו איך לחזור לארצו. ובינתיים האותר קיבל הוראות לטייל עם האובייקט "פה ושם".
ביום הרביעי הגיע הרגע שבו פיטר ייכנס לתמונה. במקום יצירת מגע מתוכננת, החליט פיטר על יצירת מגע אקראית. אקראית רק כביכול, שכן היא תוכננה לפרטי פרטים, כמו הצגת מחזה על הבמה. ואותו מחזה שמיטב המוחות שבמוסד השקיעו בו יצירתיות ותחכום עלה המסך.
מערכה ראשונה.
בוקר בליידן. אמיר והגנרל הולכים ברחוב. פיטר יושב בבית קפה, בפנים, עם הגב לחלון ולרחוב, וקורא ספר בשוודית.
האותר, שגם הוא שחקן במחזה, שינן היטב את חלקו.
הם עוברים על פני בית הקפה, אמיר זורק מבט אקראי פנימה ולפתע נעצר. הוא רואה את הספר בשוודית, ובעיקר מזהה את פיטר שקורא אותו. "הנה דוקטור פיטר", הוא אומר במעין התרגשות לאל חסן, "סלח לי, אבל אני חייב להיכנס לומר לו שלום. הוא אחד האנשים הכי יקרים לי. הוא הציל אותי!"
בלי לחכות לתגובתו של אל חסן, האותר נכנס לבית הקפה. הוא נחפז אל פיטר, והשניים מתחבקים בעוז ומחליפים ביניהם דברים. האותר מדבר נורווגית, ופיטר משיב לו בשוודית. אל חסן מחכה בחוץ, רואה את שני הגברים מתחבקים ומביטים זה על זה בחיבה. פיטר שואל לשלום הוריו של אמיר, והלה עונה לו.
פיטר מזמין את אמיר לשבת, מלווה במחווה של יד. האותר מניד בראשו: "אני פה בעבודה עם מישהו. אני לא יכול זה איש חשוב מאוד!"
"תקרא לו", אומר פיטר, "תכניס אותו". בהתאם לתסריט, הוא לא מסיט את ראשו ולא מביט החוצה.
האותר יוצא וחוזר בלוויית אל חסן.
הם ניגשים לפיטר, שמחייך חיוך רחב ופונה אל אל חסן באנגלית.
אל חסן מושך בכתפיו: "נו אינגליש".
ואז פיטר שולף את הקלף המנצח.
"ערבית?" הוא שואל.
פניו של אל חסן מאירות. "ערבית? כן, ערבית!"
"א סלאם עלֵייכּוםֹ!" מכריז אל חסן, מתלהב.
הם מתחילים לדבר, ופיטר מספר לאל חסן מה הוא עושה בליידן.
עד לאותה נקודה לא חשף אל חסן את העובדה שהוא גנרל. מבחינת פיטר הוא "איש עסקים". הוא מקשיב לפיטר שמספר לו שאביו לבנוני וחי שנים בשוודיה. אמיר מוסיף שההורים של פיטר הם גם חברים של הוריו. הוריו של אמיר חיים בנורווגיה, ובשלב מסוים... כאן אמיר כאילו נבוך: "הלכתי בדרך רעה".
פיטר מוסיף: "הוריו פנו אלי. הם ידעו שאני גר עכשיו בהולנד ומלמד באוניברסיטה, וביקשו שאקח את בנם תחת חסותי ואדאג שלא ילך בדרכים רעות".
"וכך הוא עשה", אומר האותר. "הוא הציל אותי".
ואז, כמעט בדרך אגב, פיטר פונה לאל חסן: "סליחה שאני כל כך מתרגש... אבל אתה דומה כמו שתי טיפות מים לאבא שלי".
"באמת?" אל חסן מתלהב.
"כן", אומר פיטר, "איזה כבוד איש עסקים נכבד מסוריה דומה כל כך לאבא שלי".
התסריט מתקדם לקראת הרגע שבו אל חסן יחשוף את זהותו האמיתית מעל אותה בימת תיאטרון הבנויה בקפידה.
עכשיו שואל פיטר את אל חסן: "ומה אתה עושה פה?"
"באתי לעסקים", אומר אל חסן, "אבל נפלתי על איש עסקים לא מכובד".
ופתאום פיטר מקבל שיחת טלפון והוא עונה באנגלית.
הוא נשמע כועס ומאוכזב. "זה לא בסדר", הוא כמעט שואג בטלפון, "זה לא ייתכן, זאת כבר פעם שנייה שאתם עושים לי את זה... אני כבר שכרתי חדרים במלון..."
תוך כדי שיחה הוא קם, יוצא החוצה, ודרך חלון הזכוכית של בית הקפה אפשר היה לראות אותו הולך אנה ואנה, הטלפון צמוד לאוזנו, פניו זועמות ומתוחות.
כשהוא חוזר פנימה, אל חסן שואל: "מה קרה?"
"עזוב", אומר פיטר, "אני לא רוצה להטריד אותך בזוטות. תן לי רגע להירגע". כעבור דקה הוא מוסיף: "בוא נצא קצת, לנשום אוויר".
אבל לפני שהם מספיקים לקום מגיעה עוד שיחת טלפון. פיטר שוב נסער, קולו חריף, והוא נשמע מתוסכל. האותר לוחש לאל חסן שמישהו אִכזב את פיטר, והוא נרגז כי הוא אדם רציני, אדם של כבוד.
אל חסן פונה שוב לפיטר: "מה קרה?"
"עזוב..." אומר פיטר, "אני פשוט נרגש מכך שאתה כל כך דומה לאבא שלי".
אל חסן, שנמס מהמחווה, משלב את זרועו בזרועו של פיטר אנגז'ה, כמנהג הערבים והשניים יוצאים לרחובות ליידן.
ואז פיטר אומר לאל חסן: "אני מרצה באוניברסיטה", הוא אומר, "אבל אני גם עובד על פרויקט בעבור חברה גרמנית גדולה לשיפור ולשיפוץ טנקים רוסיים. המחקר שלי נועד לפתור את הבעיה שהובילה לכישלון הרוסים באפגניסטן. כדי להתקדם שכרתי שני יועצים שני מדענים רוסים שמבינים בטנקים ובאפגניסטן, כי אני עצמי לא מכיר לעומק את הדגמים הרוסיים".
אל חסן מקשיב ושואל: "ומה אתה צריך בדיוק?"
"אני צריך את הקטע הטכני", מסביר פיטר, "איך בנוי טנק, איך הוא פועל..."
"אז למה כעסת?" שואל אל חסן.
"אלה יועצים רוסים, לא כמו שלנו... אין להם כבוד". אחרי רגע של שתיקה פיטר מתעשת ומתרכך: "סליחה... יש לי פגישה עכשיו, אני מוכרח ללכת. היה לי הכבוד לדבר איתך. אני מקווה שיבואו לך עסקים טובים. להתראות".
בערב, התכנסו אנשי השלוחה שבליידן לדיון בהובלתו של פיטר. כמדי ערב, הם סיכמו את אירועי היום ותכננו את הצעדים הבאים. האווירה היתה אופטימית, החבורה רגועה יותר, והישיבה נחתמה בחיוכים ובטפיחות על שכם.
סוף המערכה הראשונה. המסך יורד.
מערכה שנייה.
חלפו כבר ארבעה ימים ומונטי עדיין לא הגיע. הלחץ על אל חסן הולך וגובר. אף אחד לא משלם בעבור שהותו במלון. אנשי המוסד מבינים היטב: אחרי החיבור והקרבה שנבנו אתמול, אל חסן אמור להגיע לבד למסקנה שהוא צריך להתייעץ עם פיטר ולבקש את עזרתו.
בצהריים מגיע מסר נוסף: מונטי לא יגיע בכלל. הוא "תקוע באיסטנבול".
אל חסן משתולל מזעם. הוא תקוע בהולנד, בלי עסקה, בלי כסף, והכי כואב כבודו נרמס. מנהל המלון כבר לא מדבר בעדינות; הוא דורש תשלום.
אל חסן בלחץ עצום. הוא מקלל את מונטי בלי סוף. ואז האותר פונה אליו בקול שקול ואומר: "בוא נתייעץ עם הדוקטור. בוא נשאל את פיטר מה הוא אומר".
לפי הערכת הקצ"אים, אל חסן כבר מתחיל לחשוב בעצמו שהיועצים הרוסים לא יגיעו והוא, לעומתם, הרי מבין בשריון. הם מקווים שהמסקנה הזאת תבשיל אצלו בלי רמזים ישירים.
אל חסן ואמיר מתקשרים לפיטר. פיטר אומר שאינו יכול להתפנות לפני הערב, וקובעים למפגש מאוחר יותר.
אמיר ניגש לדלפק המלון ואומר למנהל הקבלה: "הערב נסדיר את התשלומים".
בערב נפגשים השניים עם פיטר, ושואלים אותו מה לדעתו אפשר לעשות. פיטר נראה מהסס. לבסוף הוא אומר לאל חסן: "אולי... אולי אני יכול לסדר לך הלוואה".
שניהם שוב משלבים זרוע בזרוע ויוצאים להליכה ברחובות העיר. פתאום אל חסן שואל: "הפרויקט הזה שאתה עובד עליו... אתה יכול לספר לי קצת עליו?"
פיטר מספר, ומוסיף: "הרוסים דפקו אותי ולא באו. זה מעכב את הפרויקט בחודשים. אני מפטר אותם ואמצא אחרים אבל זה יארך זמן".
בשלב הזה האותר זז הצדה ומשאיר אותם לבד.
אל חסן מתקרב מעט לפיטר וממתיק עמו סוד: "תגיד... ואם אני אעזור לך בפרויקט שלך?"
השאלה הזאת היתה רגע מכונן במבצע כולו.
פיטר מגיב מיד: "מה 'אבא' שלי מבין בשריון?"
ואל חסן משיב בחיוך: "אני נראה כמו אבא שלך וגם כועס על המומחים הרוסים כמו אבא שלך".
פיטר שואל: "אתה מדען? איך תוכל לעזור לי?"
ואל חסן עונה בפשטות: "יש לי הרבה ניסיון עם טנקים".
פיטר: "באאה [בערבית לבנונית: אבא], אני נפעם ומבולבל. מה אתה אומר לי? אני לא רוצה לדעת אבל כן רוצה להבין. תסביר לי: איך אתה יכול לעזור לי?"
פיטר מבחין שאל חסן מתקשה לדבר. הוא מתלבט, מהסס, שוקל אם לגלות את סודו. לבסוף אל חסן מפליט: "כל מה שאתה רוצה בנושא שריון אני יכול לעזור לך. נדבר מחר".
אל חסן חוזר למלון, ושם מצפה לו עימות לא נעים עם אנשי הקבלה.
"אם לא תסדיר את התשלום", אומר מנהל הקבלה, "ניאלץ לפנות לגורמים המוסמכים".
יש בדבריו איום מרומז, ואל חסן אומר לאותר שהוא מרגיש כמו חבית חומר נפץ מרוב כעס ותסכול.
"מחר", אומר האותר לאנשי הקבלה, "מחר אנחנו משלמים הכול".
למחרת המערכה השלישית, המכרעת.
בבוקר, כשפיטר פגש את אל חסן, הוא אמר לו: "לא הבנתי מה אמרת לי אתמול. אני מדען, והמחקר שלי חייב להיות רציני ומבוסס על עובדות מוסמכות".
אל חסן, כנראה, כבר קיבל את החלטתו.
"אנחנו יכולים לדבר לבד? אנחנו צריכים שעה בארבע עיניים".
פיטר שילח את אמיר ונותר לבדו עם אל חסן, שאמר: "אסור לי להגיד... אני חייב לך משהו. אתה כמו הבן שלי תשמור עלי". הוא השתתק לרגע, ואז אמר בשקט: "אני ליווא".
זה היה הגילוי שפיטר וחבריו פיללו לו.
"עסקתי בשריון", המשיך אל חסן. "אני מבין בטנקים. אין אחד בסוריה שמבין בטנקים יותר ממני".
הלם מוחלט עלה על פניו של פיטר. "איך זכיתי לכבוד הזה", גמגם, "ש'אבא שלי' הוא ליווא..." ואז הוסיף: "אבל אני לא יכול להעסיק את 'אבא' שלי. מומחים זה משהו אחר. להם אני משלם כסף".
"אין דבר כזה", התקומם אל חסן. "אתה לא תשלם לי".
"אני לא יכול לעשות דבר כזה", השיב פיטר. "אם אתה תייעץ לי שמך יתנוסס באותיות של קידוש לבנה בראש המחקר שלי, ואני אשלם לך".
אל חסן נד בראשו. "לא הבנת. אסור שהשם שלי יוזכר בשום דבר".
נראָה שהוא מפנים שהוא עושה דבר אסור. פיטר הבין כי ההסדר המתגבש ביניהם נטוע בתקווה שהעניק לאל חסן תקווה להישג, וסיפוק לאגו.
בסוף הערב חזר הליווא אל חסן למלון, שם ציפתה לו קבלת פנים נרגזת. אמיר התקשר לפיטר, שהורה לו: "שלם את החשבון, אני אכסה הכול".
סוף המערכה השלישית. הצלחה רבתי.
אנשי השלוחה היו באופוריה. האירוע המכונן שכל כך קיוו לו התרחש.
אל חסן עמד לצאת חזרה לדמשק למחרת היום.
עלתה השאלה: מה עושים הלאה?
המערכה הרביעית נפתחה בדיון נוקב. באותו ערב, בדירת המבטחים שבליידן, התכנסו כמה מקציני המוסד לדיון מטה. ראש השלוחה וראש המוקד הגיעו גם הם. השאלה שעמדה במרכז הדיון היתה איך שולחים את אל חסן חזרה ליעד? והשאלה המרכזית יותר: כסף. כמה להציע? ואיך?
כולם הסכימו שעוד לפני שאל חסן נוסע, יש להציע לו סכום שיכבד אותו לא גבוה מדי ולא נמוך מדי כזה שיקשור אותו למפעיליו גם בעתיד. היה ברור שאם יוצע לו סכום לא ראוי, הוא עלול להיפגע, להתנתק ואז המבצע כולו יקרוס.
"קחו בחשבון", אמר אחד הנוכחים, "שבסוריה הליווא מקבל משכורת של 150 200 דולר לחודש".
אז איזה סכום להציע?
פיטר העלה הצעה: אלף דולר לחודש, בתוספת בונוסים בעבור מידע חשוב ועדכני. ההצעה התקבלה.
למחרת בבוקר נפגשו פיטר ואל חסן באמסטרדם, והלכו יחד למוזיאון רמברנדט. אל חסן לא היה איש משכיל, אבל רצה ליצור רושם שהוא איש תרבות. הוא שילב זרוע בזרועו של פיטר ואמר לו ישירות: "אני היועץ שלך. נעשה עבודה טובה".
"תן לי להציע לך הצעה", אמר פיטר, "ואני מקווה שזה לא יעליב אותך". כעבור רגע הוא המשיך: "אציע לך שתהיה היועץ המרכזי שלי, ואשלם לך אלף דולר לחודש ובונוסים על מידע מועיל".
אל חסן נפעם והתרגש, ופיטר ראה שהוא כמעט על סף דמעות. רק שעות אחדות קודם הוא היה נואש והנה עכשיו הוא זכה להצלה, לכבוד, ולהזדמנות כלכלית ארוכת טווח. הוא קיבל את ההצעה בשתי ידיים.
פיטר חש ביטחון. "ניפגש שוב בעוד כמה חודשים. אתן לך עכשיו סכום כסף מראש".
הוא מסר לאל חסן 4,000 דולר מקדמה לארבעה חודשים. אל חסן היה נרגש ומאושר כשקיבל את הכסף; כבודו שוקם, וכך גם האגו שלו, ונסיעתו הניבה הצלחה בלתי צפויה.
בו במקום קבעו השניים מועד לפגישה הבאה. אל חסן מסר לפיטר את מספרי הטלפון והפקס שלו, ונסע לדמשק שמח ונלהב.
כך הסתיים, בהצלחה גדולה, מבצע הגיוס של הליווא אל חסן.
כעבור ארבעה חודשים שוב נחת הליווא אל חסן באמסטרדם. בפגישות עם פיטר, שהתקיימו לעתים מזומנות, הוא הופיע זקוף, נמרץ והחלטי בדיוק כפי שאלוף אמור להיראות. הוא גם נהג להתרברב בפני פיטר לא מעט. "פעם הזזתי גייסות בהרמת גבות", התפאר, מדגיש את מידת סמכותו.
ברור היה כי הפגישות לא יתקיימו עוד בבתי קפה או במסעדות. כשנפגשו, הזמין פיטר את גנרל אל חסן להצטרף אליו לחדר לשימוש יומי, שהזמין באחד המלונות הידועים של אמסטרדם. אף על פי שהשניים שוחחו בארבע עיניים, אל חסן לא ידע כלל שמאחורי פיטר במקום אחר בעיר ישבה קבוצה שלמה של נציגי אמ"ן והמוסד. הם ניסחו לו שאלות, ובחנו בקפידה את התשובות שהתקבלו.
בפגישה הראשונה הסביר פיטר לאל חסן בהרחבה כיצד כשלו הרוסים באפגניסטן ומה היו הבעיות עם הטנקים שלהם. הוא פרס על השולחן שבאמצע החדר כמה מפות של אפגניסטן. אל חסן התבונן בהן ושאל: "מה זה?"
"מפות של אפגניסטן", השיב פיטר.
"לא הייתי מימַי באפגניסטן", אמר אל חסן. "אני יודע מצוין איך טנקים נכנסים לנקיקים וּואדיות אבל ברמת הגולן".
"רגע", אמר לו פיטר. "הבאתי כמה מפות של המזרח התיכון, אולי יש לי גם מפה של רמת הגולן".
הוא נבר בתיק המפות הגדול שהביא, ולבסוף שלף אחת מהן. "הנה", אמר, "רמת הגולן".
כאן למעשה החל המבצע המודיעיני.
השניים רכנו מעל המפה, ואל חסן החל לדבר. כך היה בפגישה הבאה וגם בפגישה השלישית. אל חסן ידע היטב שהוא עושה דבר האסור על פי חוקי ארצו. כעת, בלשון אנשי המוסד, צריך היה להרחיב את גבולות ה"אסור". פעם אחר פעם, בזמן שהם מדדו ממדי טנקים ועיינו בנקיקי רמת הגולן, היה פיטר משלב שאלות עכשוויות ורגישות.
אל חסן הפגין נכונות רבה לספר על ההיסטוריה האישית שלו ועל עברו הצבאי. הוא תיאר באריכות את התקופה שבה היה מפקד הגולן, והסביר כיצד נעו יחידות השריון ממקום למקום ברחבי הרמה.
פיטר ניסה שוב ושוב ליצור רושם שהוא כלל אינו מתעניין בהיסטוריה צבאית, אלא רק בנושאים הטכניים של מחקרו.
"אני לא רוצה לדעת", אמר לאל חסן פעם אחר פעם, "אני פשוט חייב להבין את הנקודות הטכניות של הטנקים".
"כדי להבין נושאים טכניים", השיב לו אל חסן, "אתה חייב להבין איך פועלת חטיבת שריון".
אל חסן סיפר לפיטר על קרבות שונים שבהם היה מעורב בלבנון, על תנועות כוחות ועל שבויים ישראלים.
"בכל פעם שהוא מספר לי משהו", דיווח פיטר למפקדיו, "אני שואל פה שאלה, שם שאלה, והופך את השיחה כולה ללגיטימית".
פיטר שאל אותו: "נלחמתם מול הציונים ומה חשבתם? הם טובים? לא טובים?" ובהמשך: "כמה טנקים היו ביחידה המבצעית שלך?"
אל חסן השיב, תשובות מלאות ומפורטות.
כך נפגשו השניים בסבבים, אחת לארבעה חמישה חודשים.
"איך אתה יוצא מסוריה בקלות כזו?" שאל פיטר את אל חסן. הוא ידע שבכל נסיעה של בכיר, קציני הביטחון בודקים לעומק את האיש ואת מטרת נסיעתו.
אל חסן התקשה לרגע, ואז השיב בקור רוח: "אני ליווא. אף אחד לא יגיד לי אם אני יכול לצאת או לא".
בינו לבין פיטר נרקמו יחסי ידידות קרובים. פיטר הזמין אותו לארוחות במסעדות, שם אל חסן הזמין תמיד רק אומצת בקר או דג עם תפוחי אדמה. יום אחד הגיש אל חסן לפיטר מתנה שמלה סורית רקומה שאשתו תפרה במיוחד בעבור אשתו של פיטר. בהזדמנות אחרת, כאשר בנו של הליווא התחתן והוא קנה דירה, הודיע לו פיטר בחיוך: "המשכנתה עלי".
אל חסן סיפר לפיטר על הצל"שים שקיבל, יחד עם צוותו, בתקופה שבה היה מעורב בשיחות עם ישראל. הוא גם גילה לו פרטים על אותן שיחות: במהלך המשא ומתן, הישראלים היו מוכנים לתת לסוריה את כל רמת הגולן ואף חלק מן האזור המזרחי של הכנרת. אל חסן סיפר כי בזמן המגעים סביב ועידת מדריד, הוא הבין שאסד פוחד מאוד מהסכם עם ישראל הוא חשש שהסורים ייהפכו ל"עבדים של ישראל".
אחת הידיעות המשמעותיות ביותר שאל חסן מסר לפיטר היתה ידיעת זהב: סוריה משנה את תפיסת הלחימה שלה. במלחמה הבאה, הסביר הליווא, הם לא יתקפו מהרמה. במקום זאת, הם יחדרו אל ירדן, יעקפו את רמת הגולן, ומשם ייכנסו לישראל. זאת, משום שהתוואי בגולן מורכב מדי לתמרון.
הידיעה הזו חוללה שינוי משמעותי בתפיסה בצה"ל והובילה להיערכות מחודשת של כוחות היבשה ושל חיל האוויר.
ידיעת זהב נוספת הגיעה בדיוק כאשר המוסד וצה"ל סערו סביב הדיווחים של יהודה גיל. גיל היה מוותיקי המוסד וזכה ליוקרה רבה בשל מבצעיו בעבר. בשנות 70 של המאה הקודמת הוא הצליח לגייס גנרל סורי, שעמו נפגש בחו"ל, המידע שהביא מאותן פגישות נחשב במשך שנים לפנינה מודיעינית.
אלא שעם השנים, לצד התשבחות החלו להופיע גם חשדות. כמה מבכירי המוסד לא האמינו לדיווחיו של גיל, וטענו שהוא מזייף מידע. בין הספקנים היו ראש צומת, אילן מזרחי (שהחליף את אבי דגן), והרמס"ד שבתי שביט. כמה מאנשי המוסד ואמ"ן טענו כי גיל קורא דיווחים והערכות מצב של אמ"ן, יוצא לחו"ל, נפגש עם מקורו הסורי שאיננו יודע דבר ואז חוזר ארצה ומגיש את אותו מידע שקרא במסמכי אמ"ן כאילו הגיע מהסורי עצמו.
החשדות גברו והלכו, משום שגיל שמר בקנאות על קשריו עם המקור, וסירב בתוקף שכל גורם אחר ייפגש עם האיש. גם לאחר שפרש מתפקידו המשיך המוסד להיעזר בו, מפני שהמקור הסורי סירב לחלוטין להיפגש או לדווח למישהו אחר מלבד גיל.
ואז, ב 1997, הביא יהודה גיל ידיעה מסעירה במיוחד: סוריה מתכוננת למלחמה נגד ישראל. הידיעה התבססה על עובדה ממשית: אוגדת הקומנדו המפוארת של צבא סוריה, שישבה בלבנון בפאתי ביירות, הועברה לבסיס הקבע שלה שלמרגלות החרמון הסורי. מסע האוגדה לווה בתנועת כלי רכב, מסוקים וכוחות עזר פעילות שוקקת שהדליקה אין ספור נורות אזהרה.
העברת כוח בסדר גודל כזה, בצירוף סדרת תמרונים בגבול ירדן, שימשו בסיס להתרעה שנתן גיל: בתוך זמן קצר תפרוץ מלחמה עם סוריה. לפי ההתרעה, סוריה עומדת לכבוש חזרה את החרמון הסורי.
הידיעה עוררה דאגה עצומה באמ"ן, ושר הביטחון יצחק מרדכי נסע בעצמו לרמת הגולן והשמיע נאום על רצונה של ישראל בשלום ניסיון ברור להרגיע את הסורים ולמנוע הידרדרות. למרות זאת, צה"ל נכנס לכוננות חירום, וחטיבות חי"ר ושריון הוחשו לצפון.
פיטר הוזעק בדחיפות ונשלח לאירופה כדי לפגוש את הליווא. בשלב זה הוא כבר כיהן כראש שלוחה. הוא הזמין את אל חסן לפגישה בברלין. אל חסן הגיע כמתוכנן, אך לפני שהתיישבו לשיחה רצינית הוא ביקש דווקא ללכת ולשמוע אופרה. זאת היתה אופרה גרמנית משעממת עד מוות, והיו רגעים שפיטר המעונה רצה לחנוק את אל חסן, שהתמוגג לצלילי המוזיקה.
השיחה ביניהם החלה רק לאחר מכן. ברגע מסוים, כמעט כבדרך אגב, שאל פיטר את אל חסן: "מלחמה?"
אל חסן הביט בו בתימהון.
"על מה אתה מדבר?"
"יש שמועות שאתם יוצאים למלחמה נגד ישראל".
"על מה אתה מדבר?" חזר אל חסן, מופתע.
"תראה", אמר פיטר, "התפרסם שאוגדת הקומנדו של צבא סוריה עזבה את ביירות ועברה לחרמון הסורי. יש מי שרואים בזה סימן ברור למלחמה קרובה".
"אינך מבין", השיב אל חסן. "זה בגלל הסכם טאיף".
הסכם טאיף נחתם ב 22 באוקטובר 1989, בעיר טאיף שבערב הסעודית, בין צירי הפרלמנט הלבנוני לקראת הבחירות. ההסכם שם קץ למלחמת האזרחים בלבנון והסדיר את היחסים עם סוריה. הלבנונים רצו לערוך בחירות חופשיות, בלא לחצים זרים, והנשיא אסד הסכים להוציא את אוגדת הקומנדו מלבנון.
פיטר הבין כי תזוזת האוגדה היא פוליטית ולא צבאית.
"חשבתי שסוריה רוצה להגשים את מטרותיה בחרמון".
"איזה מטרות?" התרתח אל חסן. "אף אחד לא תומך בנו פוליטית כרגע. הצבא שלנו לא בנוי לצאת למלחמה היום".
"לא תהיה מלחמה!" בישר פיטר למפקדיו בשובו מברלין.
ראש האגף שניהל את המבצע מול פיטר בירך אותו על ההצלחה: "הבאת מודיעין קריטי הוא סתר את הקונספציה של אמ"ן".
ואכן, הסורים לא יצאו למלחמה, ופיטר אולי מנע הסתבכות צבאית עם סוריה בזכות המידע יקר הערך שהביא מפיו של הליווא.
יהודה גיל נעצר; בביתו מצאו החוקרים את כל הכסף 39 אלף דולר, שגיל טען ששילם למקור הסורי. הוא נשפט לחמש שנות מאסר. פיטר עבד עם אל חסן במשך כארבע שנים. אל חסן היה "מרגל טוב", מי שמספק מודיעין איכותי לאורך זמן. אל חסן חלה והלך לעולמו בלי שיֵדע את האמת על קורותיו באותן שנים.
הספר"המוסד - מלחמת המוחות", מאת מיכאל בר-זהר וניסים משעל ובהוצאת "ידיעות ספרים", חושף גילויים חדשים על מבצע הביפרים, חיסולי נסראללה והנייה, מבצע "עם כלביא", הקמת "צבא המוסד" באיראן - ועוד שורת פרשיות מסמרות שיער נוספות.
