ארבע מילים מסמנות מצב קטטוני ואף פסיכוטי, שבו גם מראית העין של הנורמליות עולה על מטוס לפני שהשמיים נסגרים ובורחת: "תגיד, אתה יודע משהו?". וכמובן שה"משהו" הזה לא מתייחס לאחת מהחידות הרבות של הקיום האנושי (האם יש חייזרים, מתי ייצא אלבום חדש של ריהאנה, למה ראש הממשלה נראה כאילו נתקל ברוח רפאים כשהוא בסך הכל נשאל על הבת שלו) אלא לשאלה אם, ואולי בעצם מתי, תתחדש המלחמה עם איראן. בכל זאת, חום יולי-אוגוסט עכשיו ואומרים שפעם שלישית - גלידה.
מטוסי קרב של צבא ארה"ב ב הים הערבי
(צילום: AFP PHOTO / US NAVY / NAVCENT PUBLIC AFFAIRS)
המצב הקיומי המעוות הזה, אחרי כמעט שלוש שנים של אווירת חירום ובהלה, הפך לתחליף מגנזיום שחסר במים שיוצאים מהברזים. מילא הדיווחים העצבניים מדי שעה על המתרחש בנמל התעופה, שבחודשי הקיץ הוא מקום קדוש לא פחות מהר הבית ואתר אסטרטגי כמו מפעל הטקסטיל בדימונה: נותרו קצת יותר משלושה חודשים עד למערכת הבחירות, והיא נתפסת כהתרחשות משנית בעלילה שבה כל דקה ייתכן שיצטרכו להעביר את חוגי הבית – כולל עוגות החנק - מסלונים צפופים לממ"קים חנוקים. ובסיטואציה כזאת אי אפשר באמת לדבר על תפיסות ביטחוניות, מדיניות, כלכליות, חברתיות: "הר המכוש" מחכה לעבר לפינה והוא נכפה כמו גיגית על ציבור מותש, עייף וחרד, שאפילו התקשורת ה"ביקורתית" שלו וגם רוב האופוזיציה היהודית יושבת באולפנים וכוססת ציפורניים וישנה עם נעליים עד שיינתן האות ואפשר יהיה להשתפך בעיניים מזוגגות על ה"ביצועים" של חיל האוויר, התיאום ה"אינטימי" עם צבא ארצות הברית ורמת ה"חדירות" של משטר האייטולות. מותר לקוות שכל הטקס הזה לא מתקיים בלי אמצעי הגנה.
נותרו קצת יותר משלושה חודשים עד למערכת הבחירות, והיא נתפסת כהתרחשות משנית בעלילה שבה כל דקה ייתכן שיצטרכו להעביר את חוגי הבית – כולל עוגות החנק - מסלונים צפופים לממ"קים חנוקים
וכרגיל בנוהל המתנה להתרעות פיקוד העורף, אין שום דיון רציני בשאלת המחיר מול התועלת, בחינת חלופות וגם לא הלגיטימיות של מי שהודיע על "ניצחון שיעמוד לדורות" והפך את העימות עם איראן, מדינה של 90 מיליון איש, לדרבי שמתקיים כמה פעמים בשנה. זה כאילו שאסור אפילו להעלות על הדעת את התהייה, האם בן אדם שמתעסק באותה אינטנסיביות באיראן וגם בשאלה האם "מצב ביטחוני" יוכל לבטל פריימריז, ראוי להיות זה שמכניס שוב מיליונים למקלטים, כשחלקם ייצאו מהם בלי בית לחזור אליו. וזה, כידוע, המקרה הטוב.
ומעבר לסכנת המוות, אובדן הרכוש והפגיעה בפרנסה, עוד ועוד נתונים מתפרסמים על המחיר הנפשי שמשלמים גם "סתם" אזרחים ואזרחיות, לא רק לוחמים ולוחמות ובני משפחותיהם, על כך שהמדינה שלהם נתקעה בלופ של עימותים צבאיים ואין לה מושג איך לצאת ממנו – וגם לא כיצד לטפל בילדים אבודים והוריהם השבורים. ועדיין, איכשהו, הספירה הציבורית מתמלאת בשילוב פרוורטי של פאניקה והתרגשות לקראת הרגע הגדול, המיוחד והבנאלי בו-זמנית, שבו הדבר הזה, מה שמו, חיים, פשוט יעברו לדום.
בהחלט יכול להיות, וחבל שגם המחדל הזה לא ייחקר, שהאויב נמצא צעד אחד קטן לפני שינוי בלתי הפיך במאזן הכוחות האזורי והעולמי. אולי כל הרעל הזה בעיניים הכרחי כדי להבטיח את קיומה של המדינה. אבל אסור לבטל, לגמד ובטח שלא להדחיק את הספקות ואת הנזק האדיר שנגרם עקב התפוגגות היכולת ללכת לישון בידיעה איך, פחות או יותר, ייראה היום למחרת. זאת לא גזירת גורל, ואם בכל זאת "אין ברירה" זה מתוך כישלון קולוסלי, שאומה חפצת חיים אמורה לגבות עליו מחיר ולא לכשכש בזנב.
ולא, אני לא יודע משהו.
