עכשיו כשנראה שאנחנו בסיומו (לפחות החלקי) של אחד הפרקים השחורים בתולדות המדינה, אפשר לנשום לרגע ולחשוב על כל מה שעברנו בשנתיים האחרונות. אחד הדברים החיוביים המובהקים שחווינו מאז פרוץ המלחמה היה התמיכה המדהימה של החברה האזרחית. תמיכה שבאה לידי ביטוי בהתגייסות החברתית לתמוך בנפגעים, במפונים, בחיילים ובחיילי המילואים וכמובן במשפחות החטופים. ההתגייסות הספונטנית של החברה הישראלית הייתה מרשימה בהיקפה ומגוונת, ובמידה רבה יצרה רשת תמיכה שאפשרה לחברה הישראלית להמשיך להתקיים בצורה סבירה גם בימים הקשים לאחר המתקפה האיומה של השבעה באוקטובר.
במהלך השנתיים האחרונות נשמעו הרבה אמירות על כך שההתגייסות הזו היא מה שמייחד את עם ישראל, את העם היהודי, אך על כך אני חולק. תוך סיכון להשמיע דל״פ (דעה לא פופולרית) אטען שהטיעון המקובל שהעזרה ההדדית וההתגייסות הקהילתית הזו ייחודיות לחברה הישראלית הוא שגוי מיסודו, אבל, כפי שאבקש להראות, חשוב מאד.
במחקר הסוציולוגי קיימת תופעה חברתית שנקראת סולידריות וקולקטיביזם אסוני אשר באה לידי ביטוי בשיתוף פעולה ונדיבות ספונטנית בעקבות אסון שמתרחש בקהילה. רבקה סולניט פרסמה ב 2009 את ספרה ״גן העדן שנבנה מהגיהינום״ (Paradise Built in Hell) ובו הראתה שאת התופעה החברתית הנפוצה לפיה אסונות משמעותיים מובילים להתאחדות קהילתית ניתן לראות, בין השאר, גם בתחילת המאה ה-20 בארה״ב (ברעידת האדמה בסן פרנסיסקו). עם זאת, התופעה הזו צפויה לבוא לידי ביטוי רק בקהילה המבוססת על קשרים חזקים מלכתחילה. מחקרים נוספים מראים שתמיכה קהילתית כזו אף יוצרת שכבת מגן כלכלית ופסיכולוגית לנפגעים מהאסון ובמידה רבה גם מונעת ניצול קפיטליסטי של האסון על-ידי תאגידים חזקים.
אם לא נעצור את ההקצנה ונחפש את הדרך לחבר בין הקרעים, אם נמשיך בתהליכי הקיטוב וההתרחקות אשר קורעים את החברה הישראלית, נגיע למצב שבאסון הבא – רעידת אדמה משמעותית, משבר כלכלי או מלחמה נוספת, רמת הסולידריות תפחת
המציאות מלמדת שהשלטון לא יכול להתמודד באופן עצמאי עם כל האתגרים המיידיים שיוצר אסון רחב היקף. בין אם זו תוצאה של היערכות לקויה, בירוקרטיה, בעיות תקציביות או קשיים לוגיסטיים. במקרים כאלה הדרך היחידה להתמודד בצורה ראויה ולא להידרדר לכאוס היא בעזרת סולידריות חברתית ופעילות קהילתית. ההתפתחות הטכנולוגית וקיומן של רשתות חברתיות חיזקו והעצימו את היכולת להתארגן בזמן קצר ולספק תמיכה ועזרה מסוגים שונים.
רשתות עזרה הדדית
דוגמאות לכך ניתן היה לראות למשל במהלך הוריקן קתרינה בניו אורלינס (2005), כאשר למרות הכשל המוחלט של הרשויות, אזרחים רגילים השתמשו בסירות פרטיות כדי לחלץ עשרות אלפי לכודים, והקימו באופן ספונטני רשתות עזרה הדדית. באופן דומה, לאחר רעידת האדמה הרסנית בטורקיה ובסוריה (2023), מיליוני אזרחים טורקים נסעו לאזורי האסון עם משאיות עמוסות סיוע והקימו קבוצות חיפוש והצלה אזרחיות, ומרכזי האכלה ולינה, תוך הפגנת סולידריות אדירה שחצתה מחלוקות פנימיות.
הטענה הזו, שהסולידריות הקהילתית היא לא תופעה ייחודית לנו כישראלים, לא נועדה להמעיט מערך העזרה שניתנה או מהתופעה עצמה. להיפך, ההתגייסות הקהילתית והאתוס שמלווה אותה הן עדות מובהקת לחוזקה של החברה הישראלית, וזוהי בדיוק נורת האזהרה שאנחנו חייבים לשים אליה לב. תהליכי ההקצנה והקיטוב החברתי שהחברה הישראלית חווה בשנים האחרונות, בזירות השונות וביניהן הפוליטית, הדתית והכלכלית עשויים לפגוע בבסיס המרקם החברתי של החברה הישראלית.
ד"ר עדו רוזנצוייגאם לא נעצור את ההקצנה ונחפש את הדרך לחבר בין הקרעים, אם נמשיך בתהליכי הקיטוב וההתרחקות אשר קורעים את החברה הישראלית, נגיע למצב שבאסון הבא – רעידת אדמה משמעותית, משבר כלכלי או מלחמה נוספת, רמת הסולידריות תפחת ולא ניתן יהיה להבטיח שהקהילתיות תהיה מספיק חזקה בשביל לספק את רשת ההגנה הנדרשת. הבסיס הלאומי/דתי של ״העם היהודי״ אינו מספיק חזק כשלעצמו וללא שמירה על המרקם החברתי שלנו, נתעורר חלילה באסון הבא (שהלוואי שלא יגיע) בלעדיה.
ד״ר עדו רוזנצוייג הוא מנהל מחקר (מצבי קיצון מורכבים) במרכז מינרבה לחקר שלטון החוק במצבי קיצון באוניברסיטת חיפה
