אם נשאל במה מכל מעשיו הרבים היה מנחם בגין ז"ל גיבור, נקבל תשובות מגוונות. הרוב בוודאי יצביע על אומץ ליבו כראש המחתרת אצ"ל, אחרים יציינו את עמידתו בבדידות כמעט מזהרת שנים ארוכות בראש האופוזיציה מול מפא"י ההיסטורית על גלגוליה. יש שיזכירו את חוזה השלום עם מצרים שכלל ויתור על חצי האי סיני ויש שיציינו את ההחלטה על הפצצת הכור בעירק ב-1981. בגין היה כנראה מסתייג מכינויי גבורה בכל הנוגע לעצמו, כפי שהסתייג מהמונח "אנשי ברזל", מתוך כך שכל אדם מחויב ברגשות של מוסר ומצפון. לי נדמה שגבורתו של בגין באה לידי ביטוי מיוחד דווקא בשני אירועים לכאורה פסיביים.
הראשון היה בהכרזתו שלפיה "לא תהיה בארץ זו מלחמת יהודים ביהודים" (מתוך עיתון "חרות", 3 בדצמבר 1944). המצב היה קשה, אנשיו נרדפו והוסגרו, וזעמו על הנהגת היישוב העברי היה חריף ביותר. ועדיין אמר: "לא נלך למלחמת אחים. בשום תנאים ולמרות כל הפרובוקציות. יהיה מה שיהיה, אך חיילינו לא ירימו את נשקם נגד יהודים יריבים". מניעת מלחמת אחים באותם תנאים וכנגד רגשות של חלק מפקודיו הצריכה גבורת נפש רבה.
האירוע השני נראה על פניו כהיפוך לעמידות ולגבורה, זאת כאשר ב-1983 אמר את המשפט "איני יכול עוד" כביטוי לכוונתו לפרוש מראשות הממשלה. בגין של אותם ימים לא היה בשיאו, לשון המעטה, הן נפשית והן פיזית. השילוב של מלחמת לבנון, ובעיקר הנופלים בה, עם פטירת רעייתו עליזה ו"קלקולי" הממשלה הקשו עליו מאוד. אמירה כמו זאת נתפסת בדרך כלל בעולם הפוליטי, הכללי ובוודאי הישראלי, כביטוי לרפיסות ואולי אפילו פחדנות. מה זאת אומרת אתה לא יכול?! ראש ממשלה, או מנהיג ציבור, חייב תמיד להיות מסוגל להמשיך. הביטוי העמוק ביותר שלך כמנהיג היא הדבקות המוחלטת בתפקידך.
אולם היכולת הפנימית של מנהיג לחוש את מגבלות כוחו מצריכה גם היא גבורה. כדי שאדם במעמד רם יכיר בחולשותיו ולא רק שלא יסתירן ויעוות את המציאות בעטין, אלא ימנע מהציבור לסבול מהן, יש צורך באומץ רב. בעת שכזאת המנהיג לכאורה מסכן את תדמיתו בהווה וכלפי העתיד, פותח צוהר רחב ללגלוג מצד שותפים ויריבים פוליטיים ומביך את מקורביו.
לא הייתה זאת הפעם הראשונה בקריירה הארוכה של בגין שבה באה לידי ביטוי רגישות נפשית רבה ואף רתיעה מהתמודדות ישירה עם עובדות קשות. גם קודם הוא התגבר על שעות חולשה והכריע על המשך מאבקו המדיני והפוליטי. אלא שבפעם הזאת ב-1983 הוא הפגין את הצד המפתיע והמרומם של רגישותו וחולשתו והפיק מהן אמירה הנהגתית מהמעלה הראשונה וכאילו אמר: "איני יכול עוד להיות המנהיג של המדינה היקרה והמורכבת הזאת. אף אחד מכם אינו אשם ואף אחד מכם גם לא יכול כעת לשנות את דעתי. על פי אמות המידה שלי, אני כבר לא מתאים להיות בשמכם ובעבורכם ראש הממשלה".
פרופ' מירון ח. איזקסוןצילום: דינה גונההמפגש בין "אני יכול יותר ממך, תמיד והרבה" לבין "איני יכול עוד", מכריע בנקודות היסטוריות משמעותיות. אין לצפות שמנהיג או ראש ממשלה יהא בעל נפש רגישה במיוחד, הססנות מופלגת ובוודאי לא אדם חרדתי. אבל ההכרה הפנימית וההכרזה הברורה על כך שלפעמים מגיע הזמן שבו כבר אי אפשר עוד, בגלל מה שעלול להיגרם למדינה ולאזרחיה, דורשות אומץ היסטורי. ישנם מנהיגים גדולים מאוד (צ'רצ'יל למשל) שהתקשו ביותר להודות בתוכם שאינם יכולים עוד, במובן הרחב והנוקב של "יכולת". ישנם מנהיגים שעמידותם הנדירה הייתה חיונית לעמם, וישנם אלה שדווקא חרדותיהם הן המובילות אותם להימנע מהמשפט החזק הזה: איני יכול עוד.
כשזכיתי להיות בצוות שערך את אלבום בגין (הוצאת ידיעות אחרונות, 2003) נפגשתי לשיחה ארוכה עם בנו בני בגין. הוא בקשני להימנע במסגרת האלבום מפגיעה ביריבים פוליטיים של אביו. לדבריו היו שתי סיבות לבקשתו: הראשונה, לכל אחד מיריבים אלה יש גם ילדים ואין שום הצדקה לפגוע בהם. השנייה - תפארתו של אביו לא צריכה להתבסס על פגיעה באחרים. רק לאחרונה הבנתי שגם פרישת אביו באה בעיקר כדי למנוע פגיעה באחרים.
- מירון ח. איזקסון הוא סופר, משורר ופרופסור לספרות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
