השבוע הלך לעולמו תת-אלוף עמית סער. בן ארבעים ושבע היה במותו. לרבים מדובר ברח"ט מחקר ביום האסון, באחד מסמלי כישלון השבעה באוקטובר. אבל עבורי מדובר במפקד אישי, בשותף ובחבר נפש. ניסיון העבר מלמד שעם השנים תתעמעם דמותו האמיתית. היא תעוצב בידי חוקרים, קוראים, ואנשים שלאו דווקא הכירו אותו. לכן, רגעים אחרי לכתו, השורות הבאות לא יוקדשו לזהותו המקצועית, לכשל או לארבעת מכתבי אזהרתו לצמרת לפני פרוץ המלחמה. זוהי העת לומר משהו גם בשבחו של אדם, בנימה אישית שתתווסף לזיכרון הקולקטיבי.
את עמית הכרתי בשבוע הראשון כשהגיע לצבא. אני זוכר איך ראיתי את פניו חולפים במסדרון והוא מהנהן אליי לשלום. היו אלה אותן פנים טובות שילוו אותי בעשרות אירועים, אישיים ומקצועיים, וגם אלו שבבוקר השמונה באוקטובר, לבשו ארשת יגון וייסורים, לרגע אחד מסגירות לי עולם ומלואו בלוחשו לי, כשרק שנינו לבד, "איך זה קרה לנו?". היה זה סדק בודד דרכו הרשה לי לצפות בכאב העצום שלו. למרות הכישלון והשבר, הוא ידע שהוא חייב להעמיד על רגליהם מאות חיילים, קצינים ומפקדים, ולשמר את אמון הקברניטים, במודיעין ככלל, ובו אישית.
עמית ביקש לפרוש עוד טרם גילוי המחלה הקטלנית שקיננה בו, שאני מאמין שהתפרצה בעקבות האירועים, ולא במקרה אלא מפני שהיה אדם שגופו ונפשו היו כרוכים. בעיניי הוא היה למעשה החלל הבכיר ביותר במלחמה הארורה הזו
אף רח"ט מחקר זה חמישים שנה לא התמודד עם אתגר שכזה. המבחן שלו הגיע ימים ספורים אחרי פרוץ המלחמה, כשניצב בודד, תוך הפגנת אומץ מקצועית וערכית, ואמר את דעתו האחרת בנושא הרה גורל. כל אותה עת ידעתי שליבו כבד. הוא ביקש לפרוש עוד טרם גילוי המחלה הקטלנית שקיננה בו, שאני מאמין שהתפרצה בעקבות האירועים, ולא במקרה אלא מפני שהיה אדם שגופו ונפשו היו כרוכים. בעיניי הוא היה למעשה החלל הבכיר ביותר במלחמה הארורה הזו.
עמית עזב את תפקידו כדי לנסות להילחם בכל כוחו על חייו ולהתמסר למשפחתו הצעירה. אבל בין הטיפולים האינטנסיביים, הקדיש שעות לחקירה לאחור של מעשיו. הוא היה קורא שוב ושוב במחברותיו, נודד בין השורות הצפופות המסכמות עשרות דיונים והערכות מצב, מחפש בקדחתנות אחר תשובה. רבים ביקשו את עצתו, אך הוא ידע כי זמנו עבר. בעקבות הידרדרות במצבו הוא החל להתקשות לדבר. האיש הרהוט והמושחז, אמן המילה, הפך לכבד לשון. אני זוכר את הצער שחשתי על שהקשתי עליו בפגישותינו, כי הוא לא יכול היה לחלוק עימי את מחשבותיו שנותרו בהירות. אבל אני לא רוצה לחתום את הדברים בזיכרון כואב. אני רוצה לומר מי היה האיש עבורי. עמית היה איש שהאמין בי ונטע בי אמונה בעצמי. תמיד כשהייתי לידו היה מדבר בשבחי ומעצים אותי. תמיד כשחששתי מִדָּבָר – דחף אותי לעשותו. אני סבור באמת ובתמים שמסלול חיי היה אחר בלעדיו. איני יודע כיצד יירשם בדפי ההיסטוריה, אבל בסיפור שלי הוא היה איש שובה לב: ידען, מבריק, מצחיק וצוחק, נינוח ושקול, בעל ואב מסור וקצין למופת. אני סבור שהגורל מנע ממנו ללכת בדרכים הגדולות שהוכשר להן. אולי זו לא רק הטרגדיה שלו אלא הטרגדיה של כולנו.
דוד שטרנברגהתמונה שתלווה אותי לנצח מהמלחמה היא של ערב שישי כשנאספנו, סדירים ומילואימניקים, והוא עשה את הקידוש. הסתכלתי בעיניים דומעות באנשי המילואים העומדים לצד הצעירות והצעירים המעט בוגרים מבכורי שלי. כל אלה, והוא בראשם, ניצבו יחדיו, שותפי גורל ומטרה. באותו הרגע ידעתי שתהיה לנו תקומה. אני בטוח שיש במדינה שלנו עוד אנשים כאלה, כמו החבר שלי, שלימד אותי שאסור לאבד תקווה, גם בתקופות הכי אפלות. אני נפרד ממנו בכאב וגעגוע, אבל גם בחיוך ובזיכרון מוקיר, יודע שהלך עטוף בחסד ואהבה של משפחתו, חבריו ומפקדיו הנאמנים. נוח על משכבך, איש יקר, המורשת והדרך שלך טבועים בי וברבים כל כך.
הכותב הוא אל"מ במיל'
