מאז מחדל אוקטובר, מסתובבים בינינו יותר מ-100,000 אנשים ונשים, שנראים בדיוק כמונו, יפים, יושבים בבתי קפה אין להם אפילו שריטה על הגוף או על הפנים, אבל הנפש שלהם מלאה בצלקות, הנפש שלהם פצועה. מבפנים הם מרוסקים. הם לא ישנים בלילה, ובוכים ביום. הם לא מסוגלים לחזור לחיים שלהם כבר יותר משנה וחצי.
זה מחייב תיקון יסודי של המערכות התומכות, החוקים - חוזה חדש בין העם לבין המדינה.
לפי נתוני הביטוח הלאומי עד ה-7.10 היו כ-7,000 נפגעי פעולות איבה. מאז המחדל יש כ-67,000 נפגעי פעולות איבה ויתכן שאף יותר מכך. יש 13,000 פצועי צה"ל וההערכה היא שהמספר הזה יגיע עד לכדי 20,000 נוספים.
הנתונים המדאיגים מצביעים על השפעה נפשית חמורה ומתמשכת של שירות המילואים בלחימה. המחקר מעלה שאלות קשות על כשירות החוזרים מהקרב – ועל היערכות המדינה לטפל בהם.
אם נחבר את כל המספרים הקשים הללו, נגיע להרבה יותר, מ-100,000 אנשים עם מוגבלות חדשים בגלל מחדל אוקטובר, רובם עם מוגבלות שקופה – פוסט טראומה, מוגבלות נפשית שלא נראית כלפי חוץ.
אנשים שניצלו מהטבח במסיבת הנובה, הלומי קרב, שנלחמו עבורנו בעזה, ויצאו שלמים בגוף אבל מרוסקים בנפש, הורים שאיבדו את הילדים שלהם, הורים שאיבדו שני ילדים, סבים וסבתות שאיבדו את כל המשפחה שלהם.
והנורא מכל הוא, שאין להם את מי לשתף. אין להם את מי לשתף, כי אנחנו, החברה הישראלית לא נבין, ויותר מזה לפעמים אנחנו חושבים שהם דפוקים, חולי נפש, פסיכים, לא כשירים. ויש שרים, שדרני טלוויזיה אכזריים, לא אנושיים – שמשתמשים במוגבלות על מנת ללעוג, לפסול אנשים, להעביר ביקורת על אנשים.
הדה-לגיטימציה הציבורית הזו, ההתעלמות מהאנשים האלה שצועקים הכי בשקט שיש, שמתחננים לעזרה בלי לבקש - היא כשל חברתי עצום ואנחנו, החברה הישראלית אשמים בזה לא פחות מהמדינה
הדה-לגיטימציה הציבורית הזו, ההתעלמות מהאנשים האלה שצועקים הכי בשקט שיש, שמתחננים לעזרה בלי לבקש - היא כשל חברתי עצום ואנחנו, החברה הישראלית אשמים בזה לא פחות מהמדינה.
צריך להילחם במצב בו הם מתביישים בתחושות שלהם, בקשיים שלהם, בכאב שלהם, בחולשה שלהם.
ברור מהנתונים, שחייבים לעשות משהו דרמטי. שיקום לא מספיק בכלל, משום שהוא מסייע לעמוד על הרגליים, אבל לא "להמשיך בחיים", בעבודה, בזוגיות, במשפחה. על המדינה ליצור מנגנונים להתמודדות עם האתגר החריג.
מפלים בהגדרה
המדינה מפלה אנשים עם מוגבלות כמדיניות, מכיוון שבערך 50% מהאנשים עם מוגבלות שחיים בה - מובטלים. בישראל יש בה מערכת חוקים מפלה בהגדרה. שאינה נגישה. רוב האזרחים שקיבלו מוגבלות צעירים, סביר שהם והן לא ילמדו, לא יעבדו, לא יקימו משפחות, לא יהיו חלק מהחברה שלנו, אלא אם כן נטפל בזה בצורה נחושה.
לאלה שיצליחו לעבוד, מחכה "חוק לרון" והדיסריגארד, שמענישים אנשים עם מוגבלות שעובדים. החסם הכי גדול לאנשים עם מוגבלות בעבודה, שקובע משכורת של 5,700 שקל שממנה מתחילים לקחת לאנשים עם מוגבלות את הקיצבה.
יש חוק מזעזע שאוסר על עבודה של אנשים עם מוגבלות נפשית (כולל הלומי קרב ופוסט טראומטיים) בגני ילדים (למה? כי הם מסוכנים לילדים?!). "חוק שכר מינימום מותאם" ההזוי, שמאפשר לשלם לאנשים עם מוגבלות שכר נמוך יותר, שמותאם למוגבלות שלהם. ולמעשה - קובע שאנשים עם מוגבלות שווים פחות מכל אחד אחר.
לצערי, החברה ישראלית סטיגמטית, ש- 48% ממנה אמרו בסקרים שלא יסכימו לגור לצד אדם עם מוגבלות נפשית או אוטיזם, ו- 61% לא יסכימו להשכיר להם דירה. עלינו החובה לתקן את מערכת החוקים הישראלית, המפלה והחוסמת אנשים עם מוגבלות, כי החוקים - הם האוייב הגדול ביותר והמפלים הגדולים שלהם.
אורן הלמןחובה לאכוף את החוק שמחייב שילוב 5% עובדים עם מוגבלות בכל גוף ציבורי שיזמנו ב"סיכוי שווה", ב-2017. צריך לחייב אוניברסיטאות לקלוט ללימודים אנשים עם מוגבלות במכסות, ולהנגיש.
אין חוסן לאומי בלי ערבות הדדית, שמשמעותה - שילוב והכלה של מי שקשה לו יותר, של מי שנראה אחרת, מתנהג אחרת, הולך אחרת, רואה, שומע ומדבר - אחרת. המדינה והעם חייבים להילחם את מלחמתם של אנשים שיש להם מוגבלות לקבל סיכוי שווה להשתלב בעבודה ובחברה.
אורן הלמן הוא אבא לילדה עם צרכים מיוחדים, יו"ר עמותת "קשר" - הבית של המשפחות המיוחדות, והקים את מיזם "סיכוי שווה' לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה
