השאלה הגדולה במערכה מול איראן איננה רק כמה טילים, בסיסים או מפקדות יושמדו - אלא מה ייחשב ניצחון, ובעיקר מי יגדיר אותו. מבחינת ישראל, ניצחון פירושו שינוי אסטרטגי עמוק: חסימת דרכה של איראן לגרעין, סילוק איום הטילים, פגיעה במערך השלוחים, ויצירת מציאות אזורית טובה יותר מזו ששררה ערב המלחמה. מבחינת טראמפ, לעומת זאת, ייתכן שניצחון הוא משהו אחר: תוצאה שנראית גדולה, נשמעת היסטורית ונמכרת היטב לציבור האמריקאי, גם אם בפועל היא חלקית הרבה יותר. ישראל חותרת לשינוי יסודי באיראן; וושינגטון עשויה להסתפק באיראן מוחלשת, מורתעת ומוכלת.
כאן בדיוק טמונה הסתירה. הבית הלבן מציג תמונה כמעט זוהרת: אמריקה חזקה, איראן סופגת, ומדיניות "שלום מתוך עוצמה" מוכיחה את עצמה. אבל המציאות, לפחות לעת עתה, פחות נוחה. המערכה נמשכת לתוך השבוע השני, טראמפ עצמו ממשיך לדרוש "כניעה ללא תנאי", וושינגטון מאיימת בגלי תקיפה נוספים, ואיראן, שמינתה את בנו של חמינאי למנהיג העליון החדש, עדיין לא נשברת.
1 צפייה בגלריה
טראמפ, נתניהו ותקיפות באיראן
(צילום: ATTA KENARE / AFP, JOE RAEDLE / AFP, Anna Moneymaker AFP)
בתוך זה מסתמן גם ממד שאפתני בהרבה. טראמפ אינו חושב רק במונחים של החלשת איראן, אלא גם על עיצוב השלטון שיבוא אחריה, כמעט בנוסח ונצואלה - כלומר, ניסיון לייצר הנהגה חלופית נוחה יותר לאינטרסים האמריקאיים. זו שאיפה שמתאימה היטב לאינסטינקט הטראמפיסטי. אלא שהמציאות האיראנית אינה ונצואלה, והמערכת האיראנית כנראה עמידה בהרבה מכפי שנוח להניח בבית הלבן. לפי הערכת מודיעין אמריקאית מסווגת שדווח עליה, גם מערכה רחבה אינה צפויה בהכרח להפיל את המשטר בטהרן, משום שלאיראן יש מנגנוני המשכיות שלטוניים, דתיים וביטחוניים מבוססים.
אבל המערכה איננה נבחנת בוושינגטון רק מול איראן. מבחינת הממשל, יש לה גם ממד גלובלי: המאבק באיראן נתפס כחלק ממאבק רחב יותר על שליטה בנתיבי אנרגיה, על הרתעה ועל כושר ההשפעה האמריקאי מול סין. מבחינת טראמפ, הוכחת דומיננטיות אמריקאית במפרץ היא גם איתות אסטרטגי רחב יותר.
הדיווחים על אי נחת אמריקאית מהתקיפות הישראליות נגד מתקני נפט ודלק בטהרן ממחישים עד כמה הממשל רגיש לכל זעזוע נוסף בשוק האנרגיה
כאן נכנס גם המשתנה המסוכן ביותר עבור הבית הלבן: מחירי הנפט. הם ממשיכים לעלות, ומחיר הברנט מטפס לרמות שלא נראו מאז 2022. המלחמה כבר שיבשה את זרימת האנרגיה במיצרי הורמוז, פגעה בכושר הייצור של מדינות באזור והלחץ בשווקים נמשך, לצד מאמצים של הבית הלבן לרסן את ההתייקרות מחשש לפגיעה פוליטית וכלכלית מבית. גם הדיווחים על אי נחת אמריקאית מהתקיפות הישראליות נגד מתקני נפט ודלק בטהרן ממחישים עד כמה הממשל רגיש לכל זעזוע נוסף בשוק האנרגיה. ככל שהמערכה תימשך בלי תמונת סיום ברורה, המחיר הזה יהפוך לפוליטי: יותר לחץ אינפלציוני, יותר אי-שקט צרכני, ויותר ביקורת ציבורית על מלחמה שמתרחבת בלי סוף נראה לעין.
ומכאן גם החשיבות הגדולה של השבוע הקרוב. זה עשוי להיות חלון הכרעה לא רק צבאי, אלא גם תודעתי ופוליטי. אם טראמפ יוכל להציג הישג נראה לעין: פגיעה דרמטית נוספת, איתות להתקפלות איראנית, או תחילתו של מתווה סיום, הוא יחזק את הנרטיב של ניצחון. אם לא, הזמן יתחיל לעבוד נגדו. וגם נגד ישראל. כבר עכשיו רוב האמריקאים, 56%, מתנגדים לפעולה צבאית אמריקאית באיראן. המשמעות היא שמלחמה ארוכה, יקרה וללא יעד סיום ברור עלולה לשחוק עוד יותר את התמיכה הציבורית בארצות הברית, במיוחד מעבר למחנה הרפובליקאי.
אלדד שביטלכן, הדיון האמיתי על היום שאחרי איננו רק מתי עוצרים, אלא מה נחשב הצלחה לפני שהזמן עצמו מתחיל לעבוד נגדך. טראמפ רוצה ניצחון גדול, אולי אפילו היסטורי. אבל אם המלחמה תימשך, אם איראן לא תישבר, ואם מחירי האנרגיה ודעת הקהל בארצות הברית יתחילו להכביד, ישראל עלולה לגלות שהחזית המסוכנת ביותר של המערכה אינה רק בטהראן, אלא גם בוושינגטון.
אל"מ (בדימוס) אלדד שביט הוא חוקר בכיר בתוכנית ארה"ב ב-INSS, לשעבר ראש חטיבת המחקר במוסד ועוזר להערכה לראש חטיבת המחקר באמ"ן
