"כל ערבי צריך להיות בקבר". "אין לי בעיה להרוג 50 ערבים ולמות". "כן, אני שהיד". כך אמר תלמיד כיתה י"א בסרטון של ליאור שליין שחורך בימים האחרונים את הרשתות.
ציור של הרב מאיר כהנא בביתו של איתמר בן גביר בפברואר 2020
(צילום: אלכס קולומויסקי)
לפי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, ב-2015 תמכו 25.7% מהצעירים במתן זכויות יתר לאזרחים היהודים על פני האזרחים הערבים. ב-2023 כבר גדל השיעור פי שניים וחצי ועמד על 64.3%. לפי סקר שערך מרכז אקורד באוניברסיטה העברית ב-2024 ,39% מתלמידי כיתות י'-י"ב היהודים תמכו בשלילת זכות ההצבעה מערבים ורבע תמכו בהפרדה בין יהודים לערבים במרחב הציבורי ובהחרמת עסקים ערביים. בשלילת זכות ההצבעה תמכו 26% מהחילונים, 49% מהדתיים ו-59% מהחרדים. גם ההעדפות הפוליטיות של בני הנוער משקפות את המגמה. בסקר ארצי של מכון מדגם לקראת בחירות 2022, רשימתו של איתמר בן גביר הייתה הרשימה השנייה בגודלה בקרב בני 18–25.
זו אינה הפעם הראשונה שמדינת ישראל מתמודדת עם התפשטותן של עמדות גזעניות וכהניסטיות בקרב בני נוער וצעירים. אבל בפעם הקודמת שעמדה מול תופעה דומה - היא בחרה להילחם בה באמצעות מערכת החינוך. הבחירה ההיא יכולה לספק לנו תשובה לשאלה שעברה בראשו של כמעט כל מי שצפה בסרטון המופתי והמזעזע של שליין: מה לעזאזל עושים עם זה?
ב-1984 הוקמה ממשלת האחדות הלאומית של המערך בראשות שמעון פרס ושל הליכוד בראשות יצחק שמיר. לאחר שכיהן כנשיא המדינה, שב יצחק נבון אל הזירה הפוליטית וקיבל לידיו את תיק החינוך. אלה היו ימים סוערים. מפלגת "כך" נבחרה לראשונה לכנסת, ומנהיגה מאיר כהנא, נשא נאומים גזעניים מבחילים. בקרב בני הנוער נרשמו שיעורי תמיכה הולכים וגדלים בעמדותיו.
קל להזדעזע מהנער. קשה יותר לשאול: מה בחינוך שנתנו לו ולחבריו היה אמור לגרום לו לחשוב אחרת? איפה הוא היה אמור להתחנך לתעב גזענות ולקדש שוויון?
בחמש שנותיו כשר החינוך, הציב נבון את החינוך לדמוקרטיה ולמאבק בגזענות בראש סדר העדיפויות. ב-1986 הוקמה במשרד היחידה לחינוך לדמוקרטיה, שקיימה השתלמויות למורים וכתבה חומרי לימוד שהוטמעו בכלל מערכת החינוך ובכל שכבות הגיל. נבון חולל מהפכה בלימודי האזרחות. לראשונה, לצד הנחלת ידע על המשטר והתהליך הדמוקרטי, נוספו שתי מטרות מרכזיות: הפנמת ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וטיפוח זהות דמוקרטית-ליברלית משותפת לצד זהות לאומית ציונית. כאשר ראש מינהל החינוך הדתי במשרד, יעקב הדני, סירב לקדם את תכנית הדגל של נבון – מפגשים בין בני נוער יהודים, חילונים ודתיים, לבין בני נוער ערבים – נבון הודיע על פיטוריו. בכך שלח מסר ברור: חינוך לדמוקרטיה איננו "העשרה", אלא ליבת החינוך הממלכתי. כולם מחויבים לו.
פעולה מקיפה
"מערכת החינוך נקראת לפעולה חינוכית מקיפה, מעמיקה ומתמדת לביצור הדמוקרטיה בחינוכנו", נכתב בחוזר מנכ״ל משרד החינוך ב־1985, "ההתמודדות החינוכית בנושא זה היא מבחן מוסרי לעם ישראל, שידע בתולדותיו רדיפות, שנאה ואפליה, וחתר תמיד לצדק, לשוויון, להומניזם ולשלום. משרדנו מעודד חינוך לדמוקרטיה, חינוך פוליטי ומעורבות תלמידים בחיי החברה". המדיניות שהנהיג נבון לא הייתה שנויה במחלוקת. הרי חברי הכנסת של הליכוד - אז עדיין המפלגה הלאומית-ליברלית – נהגו לצאת מן המליאה כאשר כהנא עלה לנאום.
והנה, בטרגדיה פוליטית שהיא בראש ובראשונה טרגדיה חינוכית, כמעט ארבעים שנה אחרי, יו"ר ועדת החינוך של הכנסת הוא צבי סוכות, אורית סטרוק היא השרה שאחראית על המכינות הקדם צבאיות, איתמר בן גביר מחלק ספרים לילדים בפתיחת שנה, ושר החינוך מהמפלגה הלאומית-ליברלית לשעבר לא עושה דבר מול עליית עמדות גזעניות בקרב בני נוער. וגם אנחנו ההורים מעדיפים להעשיר את ילדינו בלימודי תוכנה על פני חינוך לדמוקרטיה, ומפספסים אמת פשוטה: גם איראן וסין הן מדינות טכנולוגיות לעילא, אבל כדי שתהיה דמוקרטיה דרושה מערכת חינוך שמחנכת לדמוקרטיה.
וזו הנקודה שהסרטון החשוב של שליין מחייב אותנו להתמודד איתה. קל להזדעזע מהנער. קשה יותר לשאול: מה בחינוך שנתנו לו ולחבריו היה אמור לגרום לו לחשוב אחרת? איפה הוא היה אמור להתחנך לתעב גזענות ולקדש שוויון? התשובה האמיתית היא: כמעט בשום מקום. מערכת החינוך מקדישה שעות רבות לעיצוב הזהות הלאומית של התלמידים – משימה חשובה כשלעצמה – אבל מעט מאוד זמן מוקדש לזהותם הדמוקרטית. אין ביקורי חובה בבית המשפט העליון, אין מפגשים מחייבים בין תלמידים יהודים וערבים, אין ציון שיטתי של יום זכויות האדם והשלום עם מצרים וירדן, לימודי האזרחות מתחילים מאוחר, התוכן הדמוקרטי־ליברלי שבהם נשחק, ומורים ומנהלים שעוסקים בסוגיות פוליטיות שנויות במחלוקת ומבקשים לחנך לדמוקרטיה מוצאים את עצמם שוב ושוב תחת מתקפות ואיומים.
הקשב משתנה
החדשות הטובות הן שבחודשים האחרונים הקשב הפוליטי מתחיל להשתנות. יותר מפלגות במחנה הדמוקרטי־ליברלי מציגות תוכניות עבודה בחינוך, ויותר פוליטיקאיות ופוליטיקאים מבינים שמשרד החינוך אינו תיק שצריך לקבל בסוף המשא ומתן הקואליציוני, אחרי שחולקו התיקים ה״חשובים״. אבל לא מספיק להסתער על תיק החינוך. השאלה היא מה עושים איתו.
רמי הודצילום: תום גניהממשלה הבאה תצטרך להחזיר את החינוך לדמוקרטיה אל מרכז החינוך הממלכתי: לימודי דמוקרטיה במעמד ובהיקף דומים למתמטיקה, שפה ואנגלית; רכזי דמוקרטיה בבתי הספר; הכשרה ייעודית למורים; גידול בתקציבן של תנועות נוער ומכינות שמחנכות לדמוקרטיה; מפגשים קבועים בין תלמידים יהודים וערבים; וגוף מקצועי חזק במשרד החינוך שיהיה אחראי על החינוך לדמוקרטיה, עם סמכויות, תקנים ותקציב – בדיוק כפי שהמדינה יודעת להקים ולתקצב גופים העוסקים בזהות יהודית.
אם אנחנו רוצים לחסן את הילדים שלנו מפני התפשטות הגזענות והשנאה, צריך לחזור אל הציווי החינוכי שהשאיר לנו יצחק נבון: חינוך לדמוקרטיה אינו משימה שולית של משרד החינוך. הוא צריך להיות יעד של הממשלה הבאה כולה.
רמי הוד הוא מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון ומחבר הספר: "שעת אפס: איך ויתרנו על החינוך וקיבלנו הפיכה משטרית - ואיך נתקן"
