הדיון שהתעורר בוועדת החינוך סביב המילה "טבח" בהצעת החוק להנצחת 7 באוקטובר הוא הרבה יותר מוויכוח על טרמינולוגיה. ההצעה של נציגי המדינה להשתמש במושג "מאורעות", תוך השוואה למאורעות תרפ"ט, חושפת מנגנון עתיק יומין של אומות בשעת משבר: הניסיון לעצב סיפור שניתן לחיות איתו, כזה שאינו סודק את דימוי העוצמה הלאומי. הנטייה של מדינות וממשלות לבחור במונחים היסטוריים רחבים אינה בהכרח מזימה להסתרה, אלא חלק מתהליך של בניית חוסן פסיכולוגי.
כפי שטען נציג משרד ראש הממשלה, "זיכרון בונה חוסן". המילה "מאורעות" מעבירה את האירוע מהמרחב של שבר קטסטרופלי אל המרחב של "גורל היסטורי אחד גדול של העם היהודי״. כשאנחנו קוראים לאסון "מאורעות", אנחנו מחברים אותו לשרשרת הקיום היהודי בארץ ישראל. זה הופך את הכאב לחלק מסיפור גדול ומוכר יותר, ובמובן מסוים נסבל יותר עבור הנפש הלאומית.
השורשים של הגישה הזו נטועים עמוק בטראומת הקמת המדינה. אבותינו המייסדים ניהלו מאבק עיקש בנרטיב של הזיכרון. המושג "כצאן לטבח" היה סדין אדום עבורם, הוא ייצג את כל מה שהציונות ביקשה למחוק: את חוסר האונים, את היהודי הגלותי שעומד חסר הגנה מול מרצחיו. הפגיעה הזו בדימוי ה"צבר" הלוחם והריבוני הייתה כה קשה, עד שהמדינה הצעירה הרגישה שהיא חייבת "לאזן" את הזיכרון. כך נולד השם "יום הזיכרון לשואה ולגבורה".
המילה "גבורה" נוספה כמעט כמשקל נגד הכרחי לשואה, כדי לאפשר לנו כחברה להביט במראה הלאומית מבלי להתפרק. היינו צריכים לספר לעצמנו סיפור שבו אנחנו תמיד בתנועה, תמיד לוחמים, תמיד ריבונים על גורלנו. לקח עשורים עד שהחברה הישראלית בשלה מספיק כדי להודות שההכרה בטבח ובחוסר האונים אינה סותרת את החוסן, אלא היא חלק בלתי נפרד מהאמת ההיסטורית.
היום, הניסיון להשתמש במילה "מאורעות" במקום "טבח" משקף את אותו רצון אנושי בסיסי, הצורך להרגיש שהאירוע לא ריסק את יסודות הבית. אך כאן טמון המתח המרכזי. בעוד שהנרטיב הלאומי זקוק למסגרות מלכדות, היחיד הניצול או בן המשפחה השכולה זקוק לאמת החשופה המזוקקת. אם תרצו, קתרזיס.
עבור מי שחווה את הזוועה, ה"טבח" הוא לא פרק בספר היסטוריה ולא "מאורע" בשרשרת הדורות. זוהי המציאות הפיזית והנפשית הכואבת ביותר שניתן לדמיין
עבור מי שחווה את הזוועה, ה"טבח" הוא לא פרק בספר היסטוריה ולא "מאורע" בשרשרת הדורות. זוהי המציאות הפיזית והנפשית הכואבת ביותר שניתן לדמיין. חוסן לאומי אמיתי לא נבנה מהימנעות ממילים קשות. הוא נבנה מהיכולת של עם להביט בעיניים גם למקומות שבהם הוא היה חלש, פגיע ומופקר ולצמוח משם. הדיון על שם החוק הוא הצעד הראשון בדרך הארוכה לריפוי, דרך שעוברת בהכרח בין ההכרה ב"טבח" הכואב לבין בניית ה"מאורע" הלאומי הבא, שבו נבחר שוב בחיים.
בקיצור, המדינה מחפשת מילים שיאפשרו לנו להמשיך לחיות כאן "בטוב עם עצמנו", ולא להרגיש שאנחנו הולכים ״כצאן לטבח״.
