שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, ישראל עדיין מתקשה להשיב על השאלה הפשוטה והקשה מכולן: איך זה קרה לנו? בהיעדר ועדת חקירה ממלכתית שתייצר תמונה עובדתית מוסכמת, סימני השאלה הופכים לקרקע פורייה לתיאוריות על בגידה מבפנים ועל הסתרת מידע מהדרג המדיני. אבל כדי להבין את האסון אין צורך בקונספירציה. צריך להישיר מבט אל הכשלים האסטרטגיים, המערכתיים והטקטיים שהצטברו במשך שנים- עד שקרסו יחד בבוקר אחד.
גלריה
פרעות "נובה" מגרש המכוניות שהוקם בשדה פתוח עם כ 1000 מכוניות מפויחות של נרצחי המסיבה ברעים
(צילום: יובל חן )
להצלחה אבות רבים; הכישלון, כידוע, נותר יתום. אבל אסון 7 באוקטובר אינו יתום מאחריות. הוא היה תוצאה של שורת כשלים שנוצרו בשלושה רבדים בעת ובעונה אחת: בדרג האסטרטגי-מדיני, בדרג המערכתי-צבאי הבכיר ובדרג הטקטי שפעל בשטח באוגדת עזה.
היקף המחדל, עומק הכישלון, העובדה שחמאס הצליח להפתיע ולהכריע את מערך ההגנה של צה"ל בנגב המערבי, וריבוי סימני השאלה שנותרו מאז - כל אלה יצרו קרקע פורייה לתיאוריות קונספירציה. בראשן ניצבת הטענה כי בכירים במערכת הביטחון ידעו על המתקפה, הסתירו את המידע ואף נמנעו בכוונה מלסכל אותה; ולצדה הטענה כי הצבא והשב"כ מידרו את ראש הממשלה ולא טרחו לעדכן אותו במהלך הלילה שקדם למתקפה.
כאשר אין לציבור תשובות מוסכמות, הוא מתחיל לחפש תשובות אחרות. וכל עוד לא תוקם ועדת חקירה ממלכתית שתניח בפני הציבור תמונה עובדתית, מלאה וסמכותית, תיאוריות כאלה ימשיכו לצבור כוח. לא מדובר רק בוויכוח על העבר. כאשר ציבור גדול מפסיק להאמין למוסדות המדינה ולמערכת הביטחון ומתחיל להאמין כי בכירים בה קשרו קשר נגדו - נפגעת הלכידות שעליה נשענת החברה הישראלית.
בחודש הבא ימלאו שלוש שנים למתקפת חמאס ב-7 באוקטובר ולטבח הגדול ביותר שבוצע ביהודים מאז השואה. למרות הזמן הרב שחלף, לציבור הישראלי עדיין אין תשובה מלאה ומוסכמת לשאלה אחת: איך לעזאזל זה קרה לנו?
כמו רבים אחרים, גם גיורא איילנד מנסה להתמודד עם השאלה הזאת בספרו המצוין שהתפרסם לאחרונה. בפתיחת הספר הוא מצטט את אביגדור קהלני: "קיימים שלושה דברים שנשגבים מבינתי - גוף האדם, היקום ו-7 באוקטובר".
האמירה הזאת מבטאת היטב את התחושה של ישראלים רבים.
איך הצליח חמאס, ארגון טרור מעזה, להפתיע ולגבור במשך שעות על הצבא החזק במזרח התיכון? כיצד הצליח, חמישים שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, לממש תוכנית הונאה ולהפתיע את מערכי המודיעין וההתרעה של ישראל? איפה היה צה"ל במשך השעות שבהן תושבי הנגב המערבי נטבחו ונחטפו? ומה נעשה- ובעיקר מה לא נעשה- עם הסימנים שהופיעו בלילה שקדם למתקפה?
ככל שחולף הזמן מאותה שבת שחורה, ובוודאי ככל שהמערכת הפוליטית נכנסת לתקופת בחירות, סימני השאלה אינם נעלמים. להפך. הם הופכים לכלי במאבק על האחריות לאסון.
כשהיעדר תשובות הופך לקרקע פורייה לקונספירציה
על פי סקר שפורסם לאחרונה, כ-40% מהישראלים מאמינים בגרסה כלשהי של תיאוריית "הבגידה מבפנים": הטענה שבכירים במערכת הביטחון ידעו על המתקפה ונמנעו מלסכלה כדי להביא להפלת שלטון הימין. הנתון הזה צריך להטריד כל ישראלי, ללא קשר לעמדתו הפוליטית.
בני אדם מתקשים לחיות לאורך זמן עם אי-ודאות. אנחנו רוצים הסברים ברורים, סיבות, אחריות. במילים אחרות: אנחנו רוצים סימני קריאה במקום סימני שאלה.
כאשר כמעט שלוש שנים לאחר האירוע, אין עדיין גוף ממלכתי מוסכם שהניח בפני הציבור את התמונה השלמה, נוצר חלל. ובחלל הזה פורחות גרסאות חלופיות, שמועות ותיאוריות קונספירציה
אלא שכאשר כמעט שלוש שנים לאחר האירוע, אין עדיין גוף ממלכתי מוסכם שהניח בפני הציבור את התמונה השלמה, נוצר חלל. ובחלל הזה פורחות גרסאות חלופיות, שמועות ותיאוריות קונספירציה. כאשר מצטרפים לכך גורמים פוליטיים ואחרים שיש להם עניין לקדם פרשנות מסוימת של האירועים, קשה להתפלא שהן מקבלות אחיזה.
אי אפשר להילחם בתיאוריית קונספירציה באמצעות תיאוריית־נגד. הדרך להתמודד איתה היא להציג עובדות, להסביר כיצד המערכת באמת פועלת, ולברר מה היה חלקו של כל אחד מהדרגים בכישלון.
על מה (באמת) מעירים מנהיג באמצע הלילה?
לצד תיאוריית הבגידה נשמעת לאחרונה טענה נוספת, בעיקר מצד גורמים בדרג המדיני: במהלך ליל 6 באוקטובר קיבלו ראשי מערכת הביטחון מידע מודיעיני חריג מעזה, אך נמנעו מלהעיר ולעדכן את ראש הממשלה. אין ספק שהשאלה מה ידע כל אחד, מתי ידע ומדוע לא פעל אחרת מחייבת בדיקה יסודית. אבל כדי לבחון את הטענה הזאת צריך להבין כיצד מתנהלת מערכת צבאית וביטחונית בזמן אמת.
לאורך שנותיי כמפקד בכיר נהגתי להגדיר כבר בשיחות הפתיחה עם אנשיי דבר פשוט מאוד: על מה מעירים אותי באמצע הלילה. כאשר פקודים שלי נמנעו מלהעיר אותי והתברר בדיעבד שטעו, לא הסתפקתי בביקורת עליהם. בדקתי גם את עצמי: האם הגדרתי להם בצורה ברורה מספיק מה אני רוצה לדעת ומתי? מפקד אינו יכול לצפות מפקודיו לקרוא את מחשבותיו. אם מידע מודיעיני או אירוע מבצעי מסוים מחייבים מבחינתו עדכון מיידי - עליו להגדיר זאת מראש.
לילות שבהם עולה מידע מודיעיני חריג ומתקיימות התייעצויות ליליות לא היו תופעה יוצאת דופן בצה"ל ובמערכת הביטחון בשנים שקדמו ל-7 באוקטובר. אני מכיר אישית עשרות מקרים כאלה. בפיקוד מסוים עולה מידע חריג. אלוף הפיקוד מבקש לעלות לשיחת התייעצות את הרמטכ"ל. לשיחה מצטרפים בדרך כלל ראש אגף המבצעים וראש אמ"ן, ולעיתים גם בעלי תפקידים נוספים — למשל מפקד חיל האוויר או ראש אגף התכנון. מתקיימת התייעצות, ובסופה הרמטכ"ל מחליט ומנחה כיצד לפעול. זהו בדיוק תפקידו של הדרג הצבאי הבכיר.
תיעוד: מחבלים נכנסים למושב עין הבשור
אם ראש ממשלה סבור שבכל אירוע מסוג זה הוא מבקש להיות מעודכן בזמן אמת - גם בשעות הלילה - עליו להגדיר זאת לדרג הצבאי. הכלל הזה אינו נוגע לראש ממשלה כזה או אחר. זהו עיקרון ניהולי בסיסי ביחסים שבין דרג מדיני לדרג צבאי.
במשך שנים לא התקבע נוהל שלפיו ראש הממשלה משתתף בכל התייעצות מבצעית או מודיעינית לילית. יש לכך גם היגיון: תפקידו המרכזי של ראש הממשלה הוא לנהל את הביטחון הלאומי ברמה האסטרטגית, לא להחליף את הרמטכ"ל, את אלופי הפיקודים או את מפקדי האוגדות בקבלת החלטות מערכתיות וטקטיות.
אין בכך כדי לפטור איש מאחריות לאירועי אותו לילה. להפך: ועדת חקירה צריכה לבדוק בדיוק איזה מידע היה בידי מי, כיצד נותח, אילו החלטות התקבלו ומדוע. אבל עצם העובדה שהתקיימה התייעצות לילית ללא ראש הממשלה אינה כשלעצמה הוכחה למידור מכוון - ובוודאי לא לבגידה.
אנטומיה של קריסה: כשלי הדרג האסטרטגי, המערכתי והטקטי
ניהול מלחמה הוא מן התחומים המורכבים ביותר שקיימים. הידע התאורטי בתחום מצטבר במשך אלפי שנים, אבל הקושי הגדול אינו רק לדעת - אלא לדעת ליישם את הידע תחת לחץ, אי-ודאות, סכנה ומידע חלקי. לא במקרה מכנים זאת "אמנות המלחמה". אומנות זו מתנהלת בשלוש רמות מקבילות: הרמה האסטרטגית (הדרג המדיני הקובע את מטרות העל והדירקטיבה), הרמה המערכתית (הדרג הצבאי הבכיר המתרגם את המטרות לתוכנית פעולה), והרמה הטקטית (הדרג הצבאי בשטח המחליט כיצד ליישם את התוכנית).
אחת הסיבות לכך שכישלון 7/10 היה כה חמור היא שהכשל לא התרחש ברמה אחת בלבד. הוא התפתח בכל שלוש הרמות - וברגע האמת הן קרסו יחד.
הכישלון האסטרטגי-מדיני: לאורך שנים הובילה ממשלת ישראל מדיניות להעמקת הפיצול בין רצועת עזה ליהודה ושומרון. בשנת 2018, כאשר הרשות הפלסטינית הפסיקה לשלם משכורות לעובדים בעזה וחמאס נקלע למצוקה, הופעל על ישראל לחץ למנוע הידרדרות והסלמה. מתוך החשש מהסלמה פנתה ישראל לקטר, ואפשרה הזרמת כספים לרצועה. המדיניות הזאת נועדה לייצב את המצב בטווח הקצר, אך בפועל היא תרמה גם להמשך קיומו של שלטון חמאס ובנין כוח צבאי לקראת מלחמה בישראל.
במקביל, בעזה ובלבנון התפתחו במשך יותר מעשור יכולות צבאיות התקפיות משמעותיות. חיזבאללה וחמאס בנו כוחות קומנדו בהיקפים גדולים, שנועדו לעבור בתוך שעות משגרה למתקפה על יישובים בגליל ובנגב המערבי. זו הייתה מציאות שסתרה עקרונות יסוד בתפיסת הביטחון הישראלית והדרג המדיני נמנע מלהנחות את בכירי הצבא לצאת למלחמת מנע יזומה כדי להסיר את האיום.
הכישלון המערכתי-צבאי: הדרג הצבאי הבכיר פעל במשך שנים לאור מדיניות זו, אך לא אתגר אותה במידה הנדרשת.
הוא ביסס חלק משמעותי מההיערכות בגבולות הדרום והצפון בניגוד לתורה, על כוחות מצומצמים יחסית ועל הנחה שמערכת המודיעין תדע לזהות את השינוי בכוונות האויב ולספק התרעה מספקת בזמן. במילים פשוטות: במקום לבנות הגנה שמסוגלת לעמוד גם במקרה שהמודיעין טועה, נוצרה תלות עמוקה בהתרעה. זו הייתה נקודת תורפה מערכתית.
כאשר ההנחה על כוונות חמאס קרסה, וכאשר המודיעין לא סיפק את ההתרעה שנדרשה, נחשפה העובדה שמערך ההגנה עצמו לא היה בנוי להתמודד לבדו עם יכולות ההתקפיות של חמאס.
הכישלון הטקטי: גם הדרג הטקטי, הכוחות באוגדת עזה שהיו אמורים להגן על תושבי העוטף, היה שבוי באותה תפיסה. הכוחות לא העריכו שחמאס מסוגל או מתכוון להוציא לפועל מתקפה בסדר הגודל שאירע בפועל. הם נשענו על אותה הערכת כוונות שהייתה מקובלת בדרגים שמעליהם. אבל גם כאשר ההערכה המודיעינית שגויה, כוח צבאי חייב להיות מוכן לאפשרות שהאויב יפתיע אותו.
ב-7 באוקטובר נחשפו כשלים עמוקים בתרבות המבצעית, במוכנות ובכוננות של חלק מהכוחות. ברגע האמת, מערכים שאמורים היו להגן על הגבול ועל היישובים לא היו כשירים במידה הנדרשת למשימתם
ב-7 באוקטובר נחשפו כשלים עמוקים בתרבות המבצעית, במוכנות ובכוננות של חלק מהכוחות. ברגע האמת, מערכים שאמורים היו להגן על הגבול ועל היישובים לא היו כשירים במידה הנדרשת למשימתם.
חמאס זיהה את ההיסט בשלושת הדרגים. הדבר עולה ממסמך "חומת יריחו" (תוכנית ההכרעה של חמאס) וממסמכי השלל שנתפסו במלחמה. כאשר הדרג האסטרטגי, המערכתי והטקטי פעלו כולם בניגוד מוחלט למצופה מהם – הכל קרס כמו מגדל קלפים ב-06:29.
זהו כישלון צבאי, לא בגידה
השבעה באוקטובר הוא בראש ובראשונה כישלון צבאי. גם תחת קונספציה מדינית-אסטרטגית שגויה, צה"ל – באמצעות אוגדת עזה, חיל האוויר ואמ"ן – היה מחויב לממש את ייעודו הבסיסי ולהגן על תושבי העוטף. ועדיין, המרחק בין כישלון מקצועי קטסטרופלי לבין האשמת ראשי מערכת הביטחון בבגידה הוא תהום שקל מאוד להפריך.
כל מי שמכיר לעומק את זרימת המידע במערכת הביטחון, יודע שהאדם המעודכן ביותר לגבי הנעשה ברצועה הוא קצין המודיעין של אוגדת עזה (בדיוק כפי שקמ"ן אוגדת הגליל הוא המומחה מספר אחת ללבנון). כל החומר המודיעיני, מכל הסוכנויות – 8200, שב"כ והמוסד – מתנקז לשולחנו.
ב-7 באוקטובר, קמ"ן אוגדת עזה היה קצין שצמח בציונות הדתית, והוא אף בנו של אחד מהיועצים הביטחוניים המקורבים ביותר לראש הממשלה. אותו קמ"ן – המומחה הגדול ביותר בצה"ל לזירה העזתית – היה שותף לדעתו של קמ"ן פיקוד הדרום באותו לילה, כי אין מקום להתרגשות יתרה מהסימנים המעידים וכי הם אינם מצביעים על חריגות המחייבת היערכות למלחמה.
זה טבעו של כישלון בקנה מידה כזה. הפער בין עוצמתה של מדינת ישראל לבין מה שהתרחש באותן שעות הוא כה גדול, עד שקל יותר לעיתים להאמין שמישהו רצה שזה יקרה מאשר לקבל את האפשרות שמערכות גדולות, מקצועיות ומנוסות מסוגלות להיכשל באופן כה מוחלט
לו קצין זה היה סבור אחרת באותו לילה, איש במערכת הביטחון לא היה יכול או מנסה "להשתיק" אותו. נהפוך הוא: כולם היו מבינים שאם המומחה הבכיר ביותר לשטח מוטרד – על כל המערכת להיות מוטרדת. הבעיה באותו לילה לא הייתה שמישהו ידע בוודאות והסתיר. הבעיה החמורה הרבה יותר הייתה שמערכת שלמה ראתה סימנים - אך פירשה אותם דרך תפיסה שכבר התקבעה עמוק מדי בכל הדרגים.
אז איך לעזאזל זה קרה לנו?
ייתכן שהשבעה באוקטובר יישאר עוד שנים רבות אירוע שישראלים רבים יתקשו להבין כיצד היה אפשרי.
זה טבעו של כישלון בקנה מידה כזה. הפער בין עוצמתה של מדינת ישראל לבין מה שהתרחש באותן שעות הוא כה גדול, עד שקל יותר לעיתים להאמין שמישהו רצה שזה יקרה מאשר לקבל את האפשרות שמערכות גדולות, מקצועיות ומנוסות מסוגלות להיכשל באופן כה מוחלט.
אבל ההיסטוריה הצבאית מלמדת שהן מסוגלות. קריסת קו מז'ינו והחומה האטלנטית במלחמת העולם השנייה, פרל ארבור, הקונספציה שהביאה לקריסה במלחמת יום כיפור, 9/11 - הן רק חלק מדוגמאות העבר. אין צורך בבגידה כדי להסביר את 7 באוקטובר.
גיא חזותצילום: עמוס לוזוןיש די והותר קונספציה מדינית שגויה, מדיניות שלא עודכנה בזמן, מודיעין שפירש לא נכון את האויב, תלות מופרזת בהתרעה, מערכי הגנה שלא היו מותאמים לאיום, מוכנות לקויה וכשלים בפיקוד ובתגובה.
אלה הסברים קשים. לעיתים הם אפילו קשים יותר מקונספירציה, משום שהם מחייבים אותנו להכיר בכך שהכישלון לא היה מעשה של אדם אחד או של קבוצה חשאית אחת. הוא היה תוצר של מערכת שלמה.
אבל האחריות חייבת להיות מבוססת על עובדות.
וכל עוד לא תקום ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את הדרג המדיני, את צה"ל, את קהילת המודיעין ואת תהליך קבלת ההחלטות ותניח בפני הציבור תמונה עובדתית אחת, מוסמכת ומקיפה - יישאר חלל.
ובתוך החלל הזה, תיאוריות הקונספירציה ימשיכו לפרוח.
תא"ל (מיל') גיא חזות, חוקר בכיר ב-INSS ולשעבר ראש מערך הלמידה המבצעית
