כתב האישום החריג נגד 16 הנערים המעורבים ברצח של ימנו בנימין זלקה ז"ל מציף לא רק שאלות קשות על אלימות בני נוער, אלא גם דילמה משפטית עמוקה: כיצד ייתכן שאחד מואשם ברצח, בעוד ש-15 האחרים לא מואשמים כלל בעבירת המתה.
אחיו של זלקה אחרי הגשת כתב האישום
(צילום: מאיה כהן )
במרכז כתב האישום, שהגישו עורכות הדין עינת לב ארי ורן בירן מפרקליטות מחוז מרכז, עומד נאשם אחד ברצח באדישות, בעוד יתר הנערים מואשמים בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. עו"ד ליאור אפשטיין, מומחה למשפט פלילי, הסביר בשיחה עם ynet כי מדובר בתוצאה ישירה של הרפורמה בעבירות המתה שנכנסה לתוקף ב-2019, ושינתה דרמטית את האופן שבו החוק מתייחס למקרים שבהם אדם מאבד את חייו.
לדבריו, בעבר נהג החוק להבחין בין שלוש עבירות בלבד: רצח, הריגה וגרימת מוות ברשלנות. "עבירת הרצח יוחדה למקרים נדירים שבהם הנאשם התכוון להביא למוות, הכין את המעשה, והיה צורך להוכיח היעדר קנטור (שהנאשם פעל בקור רוח וללא התגרות מצד הקורבן שהביאה לאיבוד שליטה עצמית - מ"כ)", הוא מסביר, בעוד שעבירת ההריגה שימשה כקטגוריית ביניים רחבה, שהובילה לבלבול ולפערים גדולים בענישה.
הרפורמה, כך לדבריו, נועדה לתקן את אותו בלבול, אך בפועל יצרה מורכבות חדשה. "המחוקק הרחיב את עבירת הרצח גם למקרים של אדישות לתוצאה", אמר אפשטיין, והוסיף כי המשמעות היא שגם מי שלא התכוון להמית, אך פעל תוך אדישות לאפשרות שייגרם מוות, עלול להיות מואשם ברצח.
לצד זאת, הרפורמה יצרה גם עבירה חדשה של "המתה בקלות דעת", וכן הבחינה בין מצבים שונים של רצח, כולל נסיבות מחמירות או מופחתות, שמשפיעות על העונש. "המטרה הייתה להרחיב את הסטיגמה של המילה 'רוצח' למקרים נוספים שהחברה רואה בהם מעשים בזויים", הסביר אפשטיין, תוך שהדגיש כי הדבר יצר פער בין ההגדרה המשפטית לבין תחושת הצדק של משפחות הקורבנות.
במקרה של זלקה, הפער הזה בולט במיוחד. מצד אחד, הנאשם המרכזי מואשם ברצח באדישות, הגדרה שלדברי אפשטיין "מביאה לכאב עצום לאוהביו, כאילו קיפוח חייו חמור פחות". מצד שני, יתר המעורבים אינם מואשמים כלל בעבירת המתה, למרות חלקם באירוע.
המשמעות של עבירת רצח באדישות, שנולדה כחלק מהרפורמה המקיפה בעבירות המתה, היא שהנאשם גרם למותו של אדם כאשר הוא מודע לאפשרות הממשית של קרות המוות, אך עמדתו הנפשית כלפי התוצאה הקטלנית הייתה של שוויון נפש - כלומר, "לא אכפת לו" אם הקורבן ימות או יחיה.
בניגוד לרצח בנסיבות מחמירות הדורש תכנון או כוונה מיוחדת, כאן הדגש הוא על הקהות המוסרית והזלזול המופגן בחיי אדם. בשונה מעבירת רצח בנסיבות מחמירות, שם מאסר עולם הוא עונש חובה וקצוב, בעבירת רצח באדישות מאסר העולם הוא העונש המרבי - כך שלבית המשפט יהיה שיקול דעת לגזור גם עונש קל יותר, כמו מספר נקוב של שנות מאסר, בהתאם לנסיבות המקרה ולחומרת האדישות שהופגנה.
תיעוד הרצח
(צילום: לפי27א' מתוך חוק זכויות יוצרים )
אפשטיין הצביע על הדילמה שבה נמצאת הפרקליטות: "אם תבחר להגיש תמיד כתב אישום ברצח בנסיבות מחמירות, היא לא תצליח להוכיח זאת, אבל אם תגדיר את הנאשם כרוצח ותמתן את סוג הרצח, היא תאפשר טענות הגנה שיפחיתו בעונש - ותיצור כאב עצום למשפחה". לדבריו, בתיק הנוכחי הפרקליטות "ממקסמת את הרפורמה", אך מתקשה להסביר את הפער שבין ההגדרה לרצח לבין התוצאה האפשרית בענישה, במיוחד כשמדובר בקטינים שאין לגביהם חובת מאסר עולם.
באשר לעבירת גרימת חבלה חמורה שיוחסה ל-15 נערים, הסביר עו"ד אפשטיין כי הפרקליטות יכולה ויודעת להגיש כתב אישום רחב גם נגד המשתתפים האחרים בעבירת רצח באדישות, על בסיס קונסטרוקציה משפטית של שותפות, של "חבירה ספונטנית", על פי עקרונות של שותפות פלילית, אך "במקרה הזה היא בחרה להגיש כתב אישום בעבירה שעונשה 20 שנה - וכזכור, מדובר בקטינים.
"ההרחבה של כל החבורה לעבירת הרצח באדישות לא תייצר בסוף עונש הרבה יותר גדול, אבל תייצר הרבה תסכול, כי הבסיס המשפטי של כתב האישום הוא רעיון פלילי ללא עובדות", אמר עו"ד אפשטיין. "כל אחד מהנאשמים תעמוד לו הגנה לא רעה בכלל ביחס לאי-הזהות שלו לפעולת הרצח".
עו"ד ליאור אפשטייןבסופו של דבר, סיכם אפשטיין, מדובר בהתנגשות בין החוק היבש לבין המציאות האנושית: "הרפורמה אישרה סטיגמה נגד ענישה. חובתה של הפרקליטות להיות נאמנה לחוק, אך גם לשקף למשפחה שרצח הוא רצח הוא רצח - גם אם המחוקק בחר להעניש אחרת במקרים שונים".
