אני לא גרה כרגע בישראל - אני חיה בניו יורק אבל אני ישראלית בכל נים בגוף שלי. אני משלמת מיסים בישראל, רוב המשפחה שלי בישראל, הילדים שלי. החברים שלי והלב שלי בישראל. וכמו הרבה ישראלים שחיים בניו יורק - גם אני מעורבת בפרויקטים ישראליים ויהודיים, מדברת ישראל, נושמת ישראל, כואבת ישראל.
שבועיים בארץ הספיקו לי כדי להבין עד כמה אני לא מצליחה לישון בלילה מהכעס, לא רק מהמלחמה כמו מאי-צדק.
כל יום נופלים כאן חיילים שהם מלח הארץ, ילדים של אמא ואבא, צעירים שלא יחזרו להיות מי שהיו אם בכלל יחזרו.
משפחות שלמות מתפרקות מכאב, מילואימניקים קורסים כלכלית ונפשית. הציבור נושא על הגב שלו מלחמה אינסופית, חרדה, יוקר מחיה ומסים.
ובתוך כל זה, הממשלה ממשיכה להזרים מיליונים, ויש שיגידו מיליארדים, של כספי ציבור כדי להחזיק קואליציה.
כספים שמגיעים גם מהמיסים שלי. והתחושה הקשה ביותר היא לא רק הכסף. זו ההרגשה שיש ציבור שלם שמצופה ממנו להקריב הכול - ויש ציבור אחר שמצליח שוב ושוב להתחמק מהנטל הבסיסי ביותר במדינה שנלחמת על חייה.
אני לא שונאת חרדים, אני לא שונאת סתם אף פעם, ממש לא.
בניו יורק הכרתי חרדים שעובדים קשה מאוד. אנשים שמנהלים עסקים, עובדים מבוקר עד לילה, משתלבים בעולם המודרני בלי להרגיש שהאמונה שלהם נפגעת מזה. ראיתי חרדים יושבים בבתי קפה בלי תעודת כשרות, מנהלים חיים רגילים, והעולם לא התמוטט.
ולכן קשה לי עוד יותר לקבל את מה שקורה כאן כי זה כבר לא רק ויכוח על דת, זה ויכוח על צדק. על שוויון. על אחריות הדדית. במקום שהמשטרה המוכה והחבולה תתעסק בפשיעה, באלימות, בביטחון האזרחים - היא שוב נגררת לעימותים פנימיים מול מי שמסרבים לקבל את חוקי המדינה כשהם לא נוחים להם.
והכי מפחיד? שאנשים מתחילים להגיד משפטים שלא חשבתי שאשמע מישראלים: "אנחנו מתחילים להבין מאיפה מגיעה אנטישמיות".
ג'ודי שלום ניר מוזסזה משפט שמזעזע אותי כי אסור שנגיע לשם, אסור שהכעס על חוסר השוויון יהפוך לשנאה. כדי שזה לא יקרה חייב להיות שינוי אמיתי.
אי אפשר לבקש שוב ושוב מאותו ציבור להקריב את הילדים שלו, את הכסף שלו, את החיים שלו, ובו בזמן להמשיך להעניק פטורים, תקציבים והנחות פוליטיות למען הישרדות ממשלה.
אני אוהבת את ישראל ודווקא בגלל זה אני כועסת. ודווקא בגלל שאני רחוקה לפעמים אני רואה יותר ברור כמה המדינה הזאת יקרה, וכמה מסוכן להמשיך לקרוע אותה מבפנים. כל כך מתסכל לדעת שנכון לעכשיו אין לי שום דרך לשנות את המצב. הלוואי והיה לי.
הייאוש מרחוק טיפה יותר נוח.
