בגוש השינוי שוררת תחושה קשה בעקבות הבחירות. לא רק משום שלא השיג את מספר המנדטים שקיווה לו, אלא משום שעל אף הקדנציה האחרונה, רבים כל כך, 27 מנדטים, בחרו בביבי. עבור רבים זו מציאות שקשה לעכל, המעוררת אכזבה, ניכור ואפילו ייאוש.
(צילום: אלכס קולומויסקי, טל שחר)
דווקא מתוך ההכרה הזאת אפשר להציע דרך של תקווה, המחייבת לשקול אפשרות שעבור רבים בגוש היא כמעט בלתי נסבלת: להציע להקים ממשלה בראשות בנימין נתניהו.
אחרי כל מה שקרה, זו נראית כמו כניעה וויתור על לב המאבק של השנים האחרונות. אבל הבחירות מלמדות שהתיקון לא יגיע באבחת חרב של החלפת ממשלה. הוא יהיה הדרגתי, ידרוש פשרות כואבות ובליעה של לא מעט צפרדעים. ואני מציע חתיכת צפרדע.
איזו הבטחה צריך להפר?
לאורך הבחירות נכלא גוש השינוי בין שלוש הבטחות יסוד: לא לשבת תחת נתניהו, לא לשבת עם החרדים ולא להקים ממשלה הנשענת על המפלגות הערביות. ההבטחות הגיעו משחקנים שונים, אך יחד הגדירו את גבולות הגוש. הייתה תקווה שתוצאות טובות יאפשרו להחזיק בשלושתן. התוצאות בפועל ניפצו אותה.
אפשר ללכת לבחירות נוספות, ובינתיים להחליף את יושב ראש הכנסת וראשי ועדות. אבל הממשלה הקיימת תמשיך לכהן כממשלת מעבר, ואין ערובה שהבחירות הבאות ישחררו אותנו מהפלונטר. אם רוצים להקים ממשלה, מוכרחים להפר אחת מההבטחות. איזו מהן?
להפר דווקא את הכואבת ביותר: לא לשבת תחת נתניהו
הקריאה להקמת ממשלה הנשענת על המפלגות הערביות מהדהדת בעיקר בתיבת התהודה של מתנגדי הממשלה. היא אינה ריאלית, גם בשל העמדות בצד הערבי. אם תקום, היא עלולה לחולל תגובת נגד שתחזיר את הימין לשלטון חזק עוד יותר, כפי שקרה לאחר ממשלת השינוי. גם הליכה עם החרדים תהיה הפרת אמון יסודית ותוכיח שסוגיית הגיוס היתה קרדום להפיל באמצעותה את הממשלה. ניצחון טקטי עלול להפוך להפסד אסטרטגי.
כמובן שהמהלך שאני מציע יעורר שבר קשה בקרב חלק מתומכי הגוש, שיראו בו בגידה בהבטחת יסוד. לכן הוא חייב לבוא כמהלך משותף של איזנקוט, בנט וליברמן. עליהם לומר בגלוי: הבטחנו שלא נשב תחת נתניהו, ואנחנו עדיין חושבים שאינו ראוי להנהיג את המדינה. אבל הבוחר הציב בפנינו מציאות המחייבת אותנו להפר את ההבטחה מתוך אחריות וראייה לטווח ארוך.
המתלבטים במחנה נתניהו שסלדו מגישת "רק לא ביבי", שרוצים חוק גיוס וחששו מהסתמכות על המפלגות הערביות עשויים להעריך מהלך כזה. דווקא מפני שזו ההבטחה המלכדת של הגוש, הנכונות לשלם את המחיר משדרת אומץ ואחריות, ועשויה לשקם את אמון הציבור בו ולהרחיב את בסיסו.
יש בכך גם אמירה דמוקרטית. שנים טענו בימין שפסילת נתניהו היא פסילת בוחריו, המכונים בזלזול "כת". הנכונות לשבת תחתיו מאפשרת לומר להם: אנחנו מתנגדים לנתניהו, אבל מכבדים את בחירתכם ומוכנים לפעול במציאות שיצרתם.
ממשלה שבאה לעבוד
ההצעה לנתניהו צריכה להיות לממשלה ללא סמוטריץ', בן גביר והמפלגות החרדיות. כנראה שגם דמוקרטים יישארו בחוץ, ויידרשו להיות אופוזיציה חזקה משמאל. החלפת השרים הנוכחיים באנשים שבאים לעבוד עשויה לעצור את הנזקים, להחזיר שקט למערכות השלטון ולשפר את השירות לאזרח. בכך גוש השינוי כבר יממש חלק מרכזי מהבטחתו להחליף את השלטון הכושל.
הציבור הערבי חייב לחוש שינוי: מדיניות ביטחון פנים אחרת ומאבק נחוש בפשיעה. לכן, לממשלה צריך לצרף את מנסור עבאס, שהממשלה לא תהיה תלויה בו, יתן ביטוי לרצון הבוחר הערבי ללא תלות קואליציונית במפלגות הערביות
אבל גוש השינוי חייב לדרוש גם מדיניות אחרת: ראשית, ועדת חקירה ממלכתית. פשוט. בתחומי הביטחון והחוץ: החלפת שלטון חמאס בעזה לפי מתווה טראמפ, מאמץ להפלת המשטר האירני וחתירה לנורמליזציה עם סעודיה; שיקום היחסים עם העולם; מאבק אמיתי בטרור היהודי, כולל החזרת צווים מינהליים וכמובן חוק גיוס אמיתי. במישור המשטרי יש לעצור את חוקי המהפכה המשטרית ולפתוח בהסדרה חוקתית מוסכמת, מחוק יסוד: החקיקה ועד לאפשרות של חוקה ושינוי שיטת המשטר.
גם הציבור הערבי חייב לחוש שינוי: מדיניות ביטחון פנים אחרת ומאבק נחוש בפשיעה. לכן, לממשלה צריך לצרף את מנסור עבאס, שהממשלה לא תהיה תלויה בו, יתן ביטוי לרצון הבוחר הערבי ללא תלות קואליציונית במפלגות הערביות.
חלוקת התיקים צריכה לבטא את האיזונים: איזנקוט לביטחון, כסמן שמאלי בממשלה הנוטה ימינה; ליברמן למשפטים, שתפיסתו אזרחית ודמוקרטית ואינה מכוונת למהפכה משטרית אידיאולוגית; בנט לחוץ לשיקום מעמדה של ישראל בעולם וסגלוביץ' בביטחון הלאומי שיילחם בפשיעה, במיוחד בחברה הערבית. הליכוד יוכל לקבל את האוצר ותיקים משמעותיים נוספים.
זו צריכה להיות ממשלה רגילה, ללא רוטציה. נתניהו יעמוד בראשה, וגוש השינוי יוכל לפרוש אם נתניהו יפר את ההסכמות, בלי להיות שבוי במועד הרוטציה ובתקווה לרשת אותו, באופן שמתמרץ את הגוש לשמר את הממשלה ומקטין את מרווח התמרון לפרוש מן הממשלה.
לבנות את היום שאחרי נתניהו
הממשלה הזאת יכולה לעצור את הדימום מייד. אבל חשיבותה הגדולה היא אסטרטגית.
גוש השינוי קיווה שהבחירות יערערו את מעמדו של נתניהו ויאפשרו להקים ממשלה בלעדיו. זה לא קרה. הגוש שלו נחלש, אבל נתניהו נותר השחקן החזק במגרש, וגם אם לא יעמוד בראש הממשלה ימשיך להיות דומיננטי. עם זאת, לנוכח גילו, העיקר הוא הקדנציה הנוכחית. במקום לבזבז אותן על ניסיונות חוזרים לסלק אותו, צריך לבנות אלטרנטיבה ליום שאחריו.
במובן הזה נתניהו עצמו כבר אינו השאלה החשובה ביותר. הלוואי והוא יסיים את כהונתו עטור הישגים, מנורמליזציה עם סעודיה ועד הסרת האיום האיראני. השאלה היא מה יישאר אחריו.
וכאן ההזדמנות העמוקה: לבנות את האלטרנטיבה לנתניהו דווקא דרך נתניהו. במשך שנים, טיפח הימין פחד מממשלה שבה למרכז ולשמאל השפעה ממשית על המדיניות - שתהיה חלשה בביטחון ותזיק למדינה. ממשלה שבה איזנקוט, בנט וליברמן יעצבו את המדיניות יכולה להפריך את החשש הזה במעשים.
דווקא משום שנתניהו יעמוד בראש שתי הממשלות, ההשוואה תהיה חדה: אותו ראש ממשלה, אבל שותפים אחרים ומדיניות אחרת. אם הממשלה החדשה תביא יותר ביטחון, שירותים טובים יותר ויחסים בינלאומיים משופרים, הציבור יראה את ההבדל בין הימין הקיצוני לבין מדיניות המרכז־שמאל. כך תיבנה לגיטימציה לממשלה אחרת גם בלי נתניהו - מתוך אמון במדיניות שלה.
להציע ראשונים
איזנקוט, בנט וליברמן חייבים ליזום את ההצעה, לא לחכות שנתניהו יקרא ל"ממשלת אחדות". אחרת, אם יסרבו, יוכל להאשים אותם בחרמות וב"רק לא ביבי".
עמיחי פישרזה גם משתלם פוליטית: אם נתניהו יסכים, תקום ממשלה שיכולה לתקן. ואם יסרב, סירובו יחזק את הלגיטימציה של גוש השינוי לממשלה חלופית או לקראת בחירות. גם לנתניהו יש סיבות להסכים: הזדמנות לשקם את מורשתו, להגיע להישגים היסטוריים ולסיים את כהונתו בשיא. לחץ מטראמפ בוודאי לא יזיק.
ההצעה הזאת מנוגדת לאינסטינקטים העמוקים של רבים בגוש השינוי. אבל ייתכן שהדרך לבנות אלטרנטיבה לנתניהו ולמורשתו בטווח הארוך עוברת דווקא בנכונות לשבת תחתיו בטווח הקצר.
עמיחי פישר, מחבר הספר "מוסר תחת אש: ערכים, כוח ומאבק על ההכרה ביום שאחרי ה-7 לאוקטובר", לשעבר סמנכ"ל מדיניות רגולציה במשרד ראש הממשלה, יועץ אסטרטגי ומומחה למדיניות ציבורית.
