ישראל מצויה בשנים האחרונות בתהליך מתמשך של קיטוב. המסרים הפוליטיים הופכים קיצוניים יותר, השיח הציבורי הולך ומתלהט, והמרחב המשותף נסדק. אך דווקא השבר הגדול של 7 באוקטובר והלחימה המתמשכת בזירות הרבות חשפו אמת פשוטה: מול איום הטילים, אין הבדל בין ישראלי-יהודי לישראלי-ערבי. כולנו אזרחים של אותה מדינה, שותפים לאותה חרדה ולעתיד משותף. מהשטח עולים קולות ברורים של אחדות, אך דווקא המנהיגות, מימין ומשמאל, לעיתים מתעקשת ללבות את הפירוד.
על הרקע הזה בלטו השבוע שתי הכרעות דרמטיות של שתי מפלגות נישה, הפונות לקהלים שונים ואף מנוגדים. באופן מפתיע, דווקא הן מלמדות על הכיוון הרצוי לישראל - ומהם הכיוונים שראוי להימנע מהם.
הראשונה היא החלטתו חסרת התקדים של יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, לנתק את מפלגתו ממועצת השורא של התנועה האסלאמית. ההכרזה הגיעה זמן קצר לאחר שדונלד טראמפ הודיע כי פעילות האחים המוסלמים תיאסר בארה״ב, וראש הממשלה נתניהו רמז כי יפעל להוציא את רע״מ אל מחוץ לחוק בשל הקשר שיוחס לה. עבאס, הנמצא כבר שנים בעין הסערה בין נאמנותו לציבור בוחריו לבין רצונו להשתלב במשחק הישראלי, לא בחר בדרך הקלה. הוא הדף את הטענות בדבר שיוכו לאחים המוסלמים, והבהיר: "אם היינו האחים המוסלמים, לא רק שלא היינו בכנסת - אפילו לא הייתי יושב איתכם כאן". ההחלטה להתנתק ממועצת השורא היא מהלך מנהיגותי אמיץ, כזה המתכתב עם רצון הציבור הערבי להשתלב, עם המציאות הפוליטית והגיאופוליטית החדשה, ועם ההבנה שישראל זקוקה לגשרים - לא לחומות.
מנגד, ניצב מהלך אחר לחלוטין. יו"ר ועדת החוקה ח"כ שמחה רוטמן מהציונות הדתית הגיש הצעת חוק לשינוי חוק השבות, כך שיוכר בו גיור אורתודוקסי בלבד. רוטמן מציג זאת כהמשך “המורשת ההיסטורית של בן-גוריון”, אך בפועל מדובר בניסיון לבטל תהליך רב-שנים שהכיר במרחב יהודי מגוון - אורתודוכסים, רפורמים וקונסרבטיבים - כמי שחולקים גורל אחד. משמעות ההצעה איננה שאלה הלכתית בלבד: בעולם של אנטישמיות גואה, זהו מסר לקהילות יהודיות ענקיות בארה"ב ובתפוצות שהן אינן רצויות. אם כבר מדברים על מורשת בן-גוריון, הרי שהוא במכוון בחר שלא להגדיר בחוק את השאלה “מיהו יהודי”, מתוך הבנה שהשסע סביב זה עלול לפגוע במפעל הציוני. במובן הזה, נדמה שמנסור עבאס מגשים את רוחו של בן-גוריון יותר מרוטמן.
ההכרעה הברורה של עבאס להשתלב, מול ההכרעה המצמצמת של רוטמן, מדגישה עד כמה שינוי הכיוון של ישראל איננו גזירת גורל אלא בחירה פוליטית
שתי הדוגמאות האלו מצביעות על שתי דרכים אפשריות לישראל: דרך של אחריות, שותפות והכרה במורכבות; ודרך של הקצנה, צמצום והדרה. ההכרעה הברורה של עבאס להשתלב, מול ההכרעה המצמצמת של רוטמן, מדגישה עד כמה שינוי הכיוון של ישראל איננו גזירת גורל אלא בחירה פוליטית.
אם באמת חפצי חיים אנחנו, ואם ברצוננו לבנות מחדש את האמון לאחר 7 באוקטובר, ברור שדווקא גישת האיחוי והאחריות היא הדרך. הקיטוב והשיסוי - נחלתם של מי שמבקשים לצמצם את ישראל למידות קהילה אחת בלבד - לא יובילו אותנו לשום מקום טוב. ישראל זקוקה למנהיגות מאחדת, לא מפרקת.
פרופ' אסף מידני הוא חוקר מדיניות ומשפט, האקדמית ת"א-יפו
