נדמה היה שבשבוע שעבר ישראל שוב נקלעה לעוד אחת מדרמותיה הפוליטיות המוכרות: נתניהו מול החרדים, איום בפיזור הכנסת, משמעת קואליציונית, קריאה טרומית, תרגילים ודחיות. האולפנים התמלאו מיד בשפה המוכרת והמרגיעה של הפוליטיקה הישראלית: נתניהו והחרדים במשבר. יהיה גוש לא יהיה גוש? הם יפילו את הממשלה? אבל אולי זו בדיוק הייתה הבעיה כי ברגע שהמשבר תורגם לשפת הטקטיקה הפוליטית, נעלמה השאלה האמיתית והיא לא פוליטית, היא ביטחונית ואולי אפילו קיומית.
השאלה לא צריכה להיות אם הממשלה תשרוד את המושב ולאיזה תאריך ידחו או יקדימו את הבחירות, ולא אם החרדים יפילו את הממשלה. השאלה הייתה צריכה להיות אם מדינת ישראל תהיה מסוגלת ועוד אחרי שבעה באוקטובר לקיים את הרעיון שעליו נשען צבא העם שלה. כי אין לה שום ברירה.
אבל ההסחה הזאת לא קרתה מעצמה. נתניהו עצמו יצר אותה - וזו בדיוק הסיבה שהוא מיהר לקחת שליטה על המהלך סביב הקריאה הטרומית לפיזור הכנסת. באופן הזה נתניהו שינה את השפה שבה ישראל דיברה על האירוע. הדיון כבר לא עסק במחסור בחיילים, בשחיקת המילואים או בשאלה האם מודל "צבא העם" עדיין יכול להחזיק מלחמה ארוכה. מרגע זה, השאלה הייתה פוליטית: האם הקואליציה תתפרק, מי ניצח את הסיבוב, מי יתקפל ראשון.
זה היה מהלך פוליטי, על פניו מבריק אך בו זמנית מסוכן בדיוק משום שהוא הצליח להקטין אירוע לאומי למידותיה של דרמה פרלמנטרית. נתניהו כמו תמיד עשה ניהול מחושב של סיכונים והבין שהסכנה האמיתית עבורו איננה ההצבעה בכנסת, אלא האפשרות שהציבור הישראלי יתחיל לדבר באמת על משמעות הגיוס בזמן מלחמה.
לכן הוא עשה את מה שהוא יודע לעשות טוב מכולם: החזיר את האירוע אל הזירה שבה הוא תמיד חזק יותר - זירת הניהול הפוליטית.
כבר במאה ה-16 כתב מקיאוולי שהכוח הפוליטי איננו נשען רק על שליטה במציאות, אלא גם על שליטה באופן שבו הציבור תופס אותה. במשך שנים נתניהו בנה מומחיות נדירה בדיוק בזה: לא לפתור את הסתירות של החברה הישראלית לא להוביל למהלך מדיני או לפתור באמת בעיות לעומקן - אלא לנהל את האופן שבו הן מופיעות בתודעה הציבורית.
במקום לדבר על הצבא, דיברנו על נתניהו
לקחת משבר עומק ולהפוך אותו לעוד אפיזודה טקטית (נשמע לכם מוכר?). להפוך שאלת יסוד לשאלת ניהול. אילו הדיון הציבורי היה נשאר ממוקד במהות, במחסור בכוח אדם, בשחיקת המילואימניקים, במספר הסבבים הבלתי נתפס שאנשים עושים מאז אוקטובר, בשאלה מי נושא בנטל ומי פטור ממנו בזמן מלחמה ישראל הייתה נאלצת להביט ישר לתוך אחת הסתירות העמוקות ביותר של חייה הציבוריים. זו כבר לא הייתה "סוגיית חרדים", זו הייתה שאלה על עצם היכולת של המדינה להמשיך לדרוש הקרבה קולקטיבית מאזרחיה אחרי מחדל שהראה בפירוש כי אנחנו חסרים בכוח אדם.
במקום לדבר על הצבא, דיברנו על נתניהו.במקום לדבר על משבר גיוס, דיברנו על ניהול קואליציה.במקום לשאול אם מודל השירות הישראלי קורס, שאלנו אם החרדים "התקפלו" ופתאום הכול שוב הרגיש מוכר, כמעט נוח.עוד סיבוב. עוד ספין. עוד מהדורת חדשות. נתניהו הבין שאם הדיון יישאר בשאלת הגיוס בזמן מלחמה - זו דרמה לאומית. אם הדיון יעבור לשאלת התרגיל הפוליטי - זו כבר עוד מהדורת חדשות.
דנה פאן לוזוןצילום: ניר קידרוגם בערב החג במקום לדבר על המלחמה באיראן, הצפון הבוער והלא ממוגן ואובדן החיילים היומיומי בלבנון קיבלנו שוב עוד סרטון פילוג. הבחירות כבר כאן והאופוזיציה מתחילה להפשיל שרוולים ניתן לומר שהיא אכן עושה סוף סוף עבודה וארחיב ואומר המשימה שלה די ברורה.
השאלות המהותיות הביטחונית לעתיד מדינת ישראל שוב ושוב נזרקות מתחת לשולחן בספין פוליטי כזה או אחר כל מה שנותר כדי להציל את המדינה הוא לא לתת להן לטבוע או להסתחרר. זו אולי הטרגדיה העמוקה ביותר של ישראל מאז 7 באוקטובר: גם כשהמציאות הביטחונית הולכת ונעשית כבדה, מסוכנת ובלתי יציבה יש מי שבמערכת הפוליטית ממשיכה לתרגם הכול לשפת הקמפיין. אפשר להסיט את הדיון הציבורי - אבל אי אפשר להסיט את המציאות.
הכותבת היא אשת תקשורת,פרשנית דוקטורנטית לממשל ולמדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית ומרצה במכללת האקדמית אונו
