משפחת ויס המורחבת ששרדה את התופת בבארי, הביאה לקבורה ביום שישי האחרון את ההורים מתי ועמיר ויס. "לנו היה מזל. קיבלנו תשובה ודאית על ההורים, הצלחנו לקבור אותם, יש הרבה אנשים שעוד מחכים", סיפר בנם רן.
הקלטת השיחה האחרונה בין מתי ויס לבנה יובל
רן חי כל חייו בקיבוץ בארי יחד עם כל משפחתו המורחבת, הוריו מתי ועמיר ואחיו מיכל, יובל ואורן. רן נישא ללימור ולהם ארבעה ילדים, אחותו התאומה מיכל נישאה ללוטן ולהם שלושה ילדים ויובל נישא לעדי ולהם שלושה ילדים. אורן, האח הקטן, היה אמור להינשא למירית בסוף החודש.
בדרך כלל, כשהמצב היה מתחמם בגזרה, רן היה נוסע עם הילדים מחוץ לקיבוץ. אבל באותה שבת, הוא לא הספיק לעשות את זה. "האוטו חנה ליד הבית של ההורים שלי. תכננתי לצאת להביא אותו ברגע שהאזעקות ייפסקו - אבל לא הגיע רגע כזה. בדיעבד אני יודע שמזל שלא יצאתי לשם, כי הרבה מהמחבלים היו בנקודה הזו", הוא סיפר.
הודעות התחילו להגיע בקבוצות הוואטסאפ של הקיבוץ, עם דיווחים על חדירת מחבלים. רן לקח איתו אקדח טעון ושתי מחסניות והסתגר יחד עם ילדיו, אשתו לימור ואביה. "בלי לחשוב יותר מדי דרכתי את האקדח, ידעתי שבסיטואציה הזו אני חייב להיות עם כדור בקנה", הוא שחזר. ההודעות מהמתרחש בקיבוץ המשיכו לזרום. "ראיתי את לימור עם פנים לבנות, התחלנו להבין מה גודל האירוע". בשלב זה אחיו יובל הוקפץ לכוח כיתת הכוננות בקיבוץ.
"בשיחה האחרונה שעשיתי עם אמא היא סיפרה לי שירו באבא ושיש להם מחבלים בבית, שזורקים להם רימונים על הדלת של הממ"ד. ניסיתי להבין מה קורה, חששתי שזו השיחה האחרונה שלי איתה. ואז השיחה נותקה. אחריה קיבלתי שתי הקלטות, בהפרש של בערך 20 דקות, בהן היא זועקת הצילו", שיתף רן. מאוחר יותר נודע לו שאמו הספיקה לדבר גם עם מירית, ארוסתו של אחיו הקטן אורן, שהיה במסיבת הרווקים שלו באשדוד. "היא רצתה להרגיע אותה, ידעה שהיא נשארה לבד בבית. לא רצתה שהיא תקבל רושם רע על הקיבוץ, שלא תרצה לחיות שם".
באחת מהשיחות האחרונות, דיברה מתי עם יובל ותיארה לו את התופת בביתם. "יובל, הם בתוך הבית ואבא נורה, הוא מאבד דם, זורקים עלינו רימונים, הוא פצוע קשה וכל הבית מפוצץ. גם אני נפצעתי", אמרה האם. יובל ניסה להרגיע אותה והבטיח שיהיה בסדר, והאם ענתה: "לא נראה לי, אני חושבת שאנחנו נפרדים". יובל ביקש מהם להיות חזקים, אבל היא השיבה לו, "יקר שלי, תגיד לכולם שאהבנו אותם מאוד". יובל חתם ואומר: "אני אוהב אתכם, תהיו חזקים".
יובל עשה מאמצים להגיע לבית הוריו כדי לחלץ אותם. אבל הבית היה מכותר מחבלים, שלא אפשרו לו להגיע אליהם. "מאוחר יותר נודע לי שאבא שלי, שהיה חמוש, נלחם במחבלים עד הכדור האחרון. הוא עשה הכול כדי להגן עליו ועל אמא", סיפר רן.
בינתיים רן נותר נצור בממ"ד עם משפחתו במשך שעות, ובקבוצות הוואטסאפ ממשיכות לזרום הודעות המספרות על הזוועות המתרחשות בחוץ. "אנשים סיפרו שהמחבלים פורצים לבתים, מפרקים את דלתות הממ"ד, זורקים רימונים, שורפים את הבתים. שמענו על אנשים שקפצו מהממ"ד בקומה השנייה כי הבית עלה באש והם נחנקו מהעשן, שמענו הקלטות של אמא שמספרת שרצחו את הבת שלה. שי, הבת הגדולה שלי, כעסה עליי, לא היו לי שום תשובות לתת לה - מתי נצא, מה קורה בחוץ, מה עוד יהיה. על הכול עניתי 'לא יודע'. עד היום יש לה כעס כלפי חוסר האונים שהרגשנו ברגע הזה", הוא אמר.
רק בסביבות השעה 19:00 שמע רן קולות מחוץ לממ"ד, הוא זיהה שאלו חיילים וצעק לעברם, התחנן לסיוע. הלוחמים שהגיעו חילצו אותם מהממ"ד ואפשרו להם לקחת מעט אוכל ושתייה, אחרי שעות ללא אוורור, בחשכה מוחלטת, בלי לדעת מתי יוכלו לצאת שוב. החיילים ביקשו מהם לשוב לממ"ד ולהסתגר, בהבטחה שיגיעו מאוחר יותר. "הילדים היו באופוריה. חשבו שתכף הכול נגמר, התרגשו מאוד", אמר רן. אבל אז חלפה שעה, ועוד אחת, ואחרי שעות המתנה נוספות - כבר היה קשה לנשום.
בסביבות 01:30 בלילה רן הבין שרוב השכנים בסביבתו פונו עם המשפחות והם נותרו היחידים שם. רק בשעה 02:15 שוב שמע חיילים בסביבה וצעק לעברם. הם הגיעו לבית וביקשו מכולם להתפנות באופן מיידי. "לא הספקנו לקחת כלום, רק מה שהיה בדרך שלנו החוצה מהבית", הוא סיפר. "מאותה נקודה הובילו אותנו יחד עם עוד בערך 40 חברי קיבוץ, תינוקות וילדים, זקנים עם קלנועית, וסביב כולנו חיילים שמאבטחים אותנו. הרחנו ריח חזק של שריפה. ידענו שהצעדה הזו לא תהיה פשוטה, בטח לא לילדים, הייתה נקודה שהורו לנו לעצום להם את העיניים, שלא יראו את הדברים הנוראיים שנחשפנו אליהם", הוא נזכר.
הם המשיכו לצעוד עד נקודה שבה התבקשו לעצור לכמה רגעים, ושמעו כדורים שורקים מעל ראשיהם. באחד הצמתים, סיפר רן, הוא ראה גופות מוטלות על הכביש שרוצה להאמין שהיו מחבלים. כשהגיעו לשער הקיבוץ ראו מאות חיילים וסימוני נסיעת טנק על שביל הגישה. בוטקה השמירה בכניסה לקיבוץ היה מפורק לגמרי, מחורר כולו מיריות. שם העלו אותם על אוטובוס, 80-70 אנשים דחוסים, שלקח אותם למתנ"ס בנתיבות. ברקע נשמעות התרעות צבע אדום. "אף שהאוטובוס לא היה ממוגן והאזעקות ברקע לא פסקו - זה היה הדבר הכי פחות מפחיד באופן יחסי", אמר רן. "המזל היה שהיינו בחשכה מוחלטת, אז לא ראינו הרבה מהזוועות שהיו בצידי הדרך".
כשהגיעו ניתן להם ציוד בסיסי, אוכל, מים ושמיכות לילדים, שיוכלו לישון. "חיכו לנו שם אנשים מדהימים, בפעם הראשונה משבת בבוקר הרשיתי לעצמי לפרוק את האקדח שעליי", סיפר רן. משם המשיכו למלון בעין גדי, שם הצליחו בפעם הראשונה בחצות יום ראשון, לישון.
"יומיים אחרי זה הגיעה אלינו משלחת עם עובדת סוציאלית מטעם הקיבוץ. בישרו לנו את שכבר ידעתי - ההורים שלי נרצחו. זו הייתה הפעם הראשונה שממש הרגשתי את הידיים שלי רועדות", שיתף רן. "שלושה ימים לאחר מכן גם גורם רשמי מטעם הצבא הגיע לבשר את הבשורה. היום אני אומר - לנו היה מזל. קיבלנו תשובה ודאית על ההורים, הצלחנו לקבור אותם, יש הרבה אנשים שעוד מחכים לתשובה, לא יודעים אפילו אם תתקבל כזו.
"החלטנו שאנחנו מתאחדים, כל האחים והילדים, לעבור את התקופה הזו יחד. המזל שלנו הוא שאח שלנו יובל חזר מהפעילות שלו בכיתת הכוננות, לא מעט מהחברים בכוח שילמו בחייהם", הוסיף רן. "למרות שאני בן בארי, מי שמשך אותנו תמיד לקיבוץ היא אשתי לימור. לה תמיד היה חשוב להישאר שם, גם כשאני לא רציתי. באותה שבת, ב-11:00 בבוקר, כשישבנו יחד נצורים בממ"ד, היא שלחה לי הודעה: 'אם אנחנו יוצאים מזה בשלום - עוזבים את הקיבוץ'. אני עוד לא יודע אם נעזוב, אנחנו בתוך השבעה על ההורים שלי ויש המון אי-ודאות וסימני שאלה גדולים".
