הארץ התמלאה בזעקות כאב בשבוע שעבר, בתגובה למערכון "הדפיקה בדלת" של "ארץ נהדרת". מקור הכאב, טענו התוקפים, הוא לא חלילה השינויים המתוכננים בחוק שירות המילואים ובחוק שירות הביטחון, וגם לא הצהרותיו נטולות הרגישות של שר השיכון גולדקנופף, שהתיימר לדבר בשם מגזרו ושאל "למי רע פה?" זמן לא רב אחרי שתבע לשגר עשרות אלפי ילדי־אחרים כדי לבנות מחדש את גוש קטיף. הסרטון תואר כמופת של פילוג ופוגענות מבית היוצר של "התכנית האהובה על סינוואר" - לפי "הצל" - כי הוא התעלם במפגיע מתרומתו של המגזר החרדי בזק"א, ביחידות החרדיות, בתפילות כנות ובדרכים אחרות שהן שקולות בתרומתן, נרמז במובלע, לתרומת אלו המסכנים את נפשם ונפשן.
מבלי לזלזל בנסיונותיהם של חלק מבני ובנות המגזר החרדי לגשש אחר הזדמנויות לעשות יותר, גם אם מעט מדי - הרשו לי להאיר, עבור המתנגדים לגיוס חרדים בצורה כזו או אחרת, מדוע לדעתי מה שהיה כבר לא שיהיה, יזדעקו ככל שיזדעקו ממערכונים. הסיבה הראשונה מקורה בשברון לב. הסיבה השנייה מקורה בגיהינום החיים בצל "הדפיקה בדלת".
נתחיל בשברון הלב: התקוות אודות התגייסות המונית מקרב המגזר החרדי, שהתבטאו למשל באינספור כתבות מרגשות על בני ישיבות חרדיות העושים פעמיהם לבקו"ם שבועות אחרי 7 באוקטובר, כולל בנו של דרעי, התבדו. תקרת הזכוכית של 11 האחוזים, שמבטאת את אחוז השנתון החרדי המתגייס מאז 2019 (לאמור, 89% השתמטות), לא נפרצה. האכזבה שבאה אחרי תקווה גדולה, כידוע, כואבת יותר. היא גם זועמת יותר וקשה יותר להדחקה.
נמשיך באימה: מעגל הגיהינום של החיים בצל אימת "הדפיקה בדלת", שמאז 7 באוקטובר התרחב משמעותית. מאות אלפי החיים בו יודעים היטב מי נסים מפניו, כאילו היה חישוק אש. כמי שחווה את ברזלה המלובן של הטבעת הזו במשך חודשים, הרשו לי להמחיש לכם, ובעיקר למי שמשווה בין החיים במעגל האימה הזה לבין שליחת ילדים לישיבה או לעבודה במסווה של לימודים, איך זה מרגיש.
דמיינו שכל נביחת כלב ברחוב או בבית, בכל שעות היום והלילה, מבשרת למעשה על כך שהילד או הילדה שאהבתם במשך 18 שנה - מת
דמיינו שכל נביחת כלב ברחוב או בבית, בכל שעות היום והלילה, מבשרת למעשה על כך שהילד או הילדה שאהבתם במשך 18 שנה - מתו.
דמיינו שכל רטט טלפון ממספר לא מזוהה, בוודאי אם מי שמתקשר עושה זאת פעמיים ברציפות, הוא לא סוכן עקשן של בר המים תמי 4 - אלא מסור שמבתר את ליבכם לחתיכות קטנות כי הלב שאתם הבאתם אל העולם, נדם.
דמיינו שכל צליל טריקת שער ברחוב או בבית, בכל שעות היום והלילה, הוא לא אורח מזדמן שהגיע כדי להזכיר לכם שאינכם לבד בעולם - אלא שליחים במדי זית שבאו כדי להכריז בפניכם בפנים חיוורות, שמעתה אתם לבד בעולם.
לבסוף, דמיינו שמן הבית הסמוך יוצא שכן מחוייך שמסביר לכם, לא בזדון, ואף בסבלנות אוהבת, שכן - דינכם לחיות כך, ואף גרוע מזה, כי נשמת ילדו קדושה יותר.
אם ידיכם נקמצות עכשיו זה טבעי לחלוטין. כך מרגישים כל מי שנדרשים להשלים בימים אלה, שוב, עם חוסר נכונות מנהיגי המגזרי החרדי לחלק באופן שוויוני את נטל השמירה על ישראל, ולא רק בתפילות. במקום להזדעק מסרטונים נסו להבין שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, ושאם אחדות ישראל עדיין לנגד עיניכם - כפי שטענתם בימים שאחרי 7 באוקטובר - אזי שהילדים והילדות שלכם יצטרכו לשרת.
