זאבים מתנפלים על כבשה ביער. בעודם מתכוננים לבתר אותה לחלקים היא שואלת, "באיזו זכות אתם טורפים אותי?". "את טעימה, חלשה ולבד ביער", הם עונים, ולא מותירים ממנה כלום
כך תיאר המשורר הפולני קרישצקי את חלוקת פולין בסוף המאה ה 18. חלוקתה וחיסולה של פולין היתה זו איטית ואכזרית כמו סעודה סביב שולחן אוכל גדול, רק שבמקום עוגה היתה מונחת עליו מדינה. הסועדים היו רוסיה, פרוסיה ואוסטריה, והעוגה, פולין. המדינה הפולנית למעשה הפסיקה להתקיים למשך למעלה ממאה שנים. זה לא היה אירוע חד פעמי אלא האופן בו התנהלו מדינות מאז ומעולם. העולם שהתנהל כך למעשה מוגר רק אחרי אושוויץ והירושימה, כשמדינות העולם ניסו להחליף את חוק הג'ונגל בחוקים ועקרונות כתובים, מאמנות בינלאומיות, מוסדות כמו האומות המאוחדות, בריתות כמו נאט"ו, ועד לבנק העולמי ובית הדין הבינלאומי. אחרי 1945 שלט עיקרון בסיסי אחד: גבולות מדיניים לא משנים בכוח, ומלחמה היא מוצא אחרון שגם אותה צריכים לנהל על פי חוקים מוגדרים.
הסדר העולמי מבוסס החוקים הזה לתוכו נולדנו לא היה מושלם, אבל הוא היווה מהפכה בימי תולדות האדם. מתוך חורבות מלחמות עולם במהלכן נהרגו, נטבחו ונשרפו עשרות מיליוני בני אדם, יצר הסדר הזה יציבות. הוא לא מנע מלחמות, אבל הוא קבע נורמות ומגבלות: מי שפלש ידע שישלם מחיר, מי שהפר כללים נענש. נוצר קונצנזוס על פיו הכללים חלים לפחות באופן עקרוני גם על החזקים. כוח המשיך כמובן לשחק תפקיד מרכזי, אבל גם מעצמות הוגבלו על ידי לגיטימציה, בריתות ודין בינלאומי. חשוב מכל, מלחמת עולם שלישית נוראה מכל קודמותיה לא פרצה.
הסדר הזה שאיפשר את החיים כפי שאנחנו מכירים אותם מתפרק מול עינינו. פלישות, סיפוחים, פשעי מלחמה והפרות בוטות של ריבונות הפכו, שוב, לאירוע שגרתי. ייתכן שבעוד שנים כשיכתבו דברי ימי המאה העשרים ואחת, נזכור את שנת 2022 בה פלשה רוסיה לאוקראינה ו-2026 בה איים הנשיא האמריקאי לספח את גרינלנד, כשנים בהן נחרב העולם הישן. במילותיו של מרק קרני ראש ממשלת קנדה, מדובר ב"שבר, לא בשינוי". רבים מפגינים תחושות של שימחה לנוכח נפילתם של המוסדות והכללים שמנעו עד כה מלחמות בהיקפים של המחצית הראשונה של המאה העשרים.
ייתכן שבעוד שנים כשיכתבו דברי ימי המאה העשרים ואחת, נזכור את שנת 2022 בה פלשה רוסיה לאוקראינה ו-2026 בה איים הנשיא האמריקאי לספח את גרינלנד, כשנים בהן נחרב העולם הישן
תחושת השחרור הזו מזכירה באופן מבעית את הפגנת השימחה של מיליונים כשיצאו החיילים למלחמת העולם הראשונה. ב-1914 פתיחת המלחמה הזו לוותה בתחושת שיחרור אדיר אחרי מאה שלווה יחסית, במהלכה התרחשו אמנם מלחמות, אך הן היו מרוסנות וקצרות. החיילים, הגנרלים והמדינאים ששלחו חיילים להיקצר במיליונים בשדות הדמים לא ידעו שהם עומדים בפתחה של מאה של אסונות בקנה מידה תנ"כי. אנו חוזים את חזרתם של הכללים (או היעדרם) ששלטו בעולם המסוכן שמתוכו פרצו סופות האש הנוראות שכילו מיליונים.
חזקים בלבד
העולם החדש-ישן שאנו חוזים בחזרתו הוא עולם של אזורי השפעה, תחרות פרועה, ועסקאות כוחניות וציניות. לא עוד שיתופי פעולה גלובליים אלא עולם בו הכללים נקבעים מחדש, בכוח, ועל ידי החזקים בלבד. זהו בדיוק הלקח שהסדר העולמי מבוסס החוקים נועד למנוע. באין מערכת בינלאומית שתגן על ריבונות, מוסדות שיטילו סנקציות ונורמות שיאסרו על סיפוח זהו עולם בו תרחיש כמו זה של חלוקת פולין ומלחמת הכל בכל עלול לחזור על עצמו. הסדר העולמי שאחרי 1945 על כל מגרעותיו נועד למנוע תרחיש כזה. וכשאנחנו חוזים בהצדקת הפעלת כח שרירותי כלגיטימית, כדאי לזכור: כך פעל העולם אשר הביא למחיר דמים בקנה מידה שקשה לדמיין.
הסדר הבינלאומי שנולד אחרי 1945 יצר סחר חופשי, מוסדות משותפים, בריתות הגנה, רגולציה בינלאומית ופריחה כלכלית חסרת תקדים. הרעיון היה שאם מדינות יהיו תלויות זו בזו כלכלית וביטחונית המחיר של מלחמה יהיה גבוה מדי. כעת שיתופי הפעולה הללו הולכים ומתכווצים. מדינות מתחמשות בקצב מואץ ולנגד עינינו מתרקם עולם של מבצרים מבודדים, שביניהם מפריד אוקיינוס עצום ומלא סכנות. מבצרים צריך להזכיר לא בונים מתוך תחושת ביטחון, אלא מתוך פחד. ופחד, כפי שההיסטוריה מלמדת שוב ושוב, הוא מתכון לאסון כמדיניות גלובלית.
בעולם כזה של מבצרים, ישראל הקטנה בשטחה, בכוח האדם שלה ובמשאבי הטבע לא יכולה להרשות לעצמה לטעות. מה עלינו לעשות? בדיוק את ההיפך ממה שההנהגה הנוכחית עושה.
"עליונות איכותית"
ראשית, אנחנו חייבים להמשיך ולטפח עליונות צבאית, אותה "עליונות איכותית" שמאיימת להישחק בעקבות עסקאות נשק מתקדמות בין ארצות הברית לשכנותינו. טכנולוגית עילית מתקדמת, מודיעין איכותי, חדשנות מבצעית, שילוב בין מודיעין אש ותמרון הם הכרחיים. כוח לוחם גדול, ללא פטורים לאוכלוסיות שלמות (ביסמוט, שומע?), הוא הכרח בעולם שבו כל מדינה נסגרת מאחורי חומותיה.
שנית, בריתות חכמות. בעולם של מבצרים עלינו לבנות גשרים, ולהשקיע בבריתות אזוריות ומעשיות: ביטחון, מים, וטכנולוגיה. עלינו לומר לא לקנאות אידאולוגית ולטפח אינטרסים משותפים, לתעדף בריתות עם מדינות ערב על פני דישדוש מדיני, לבחור בנורמליזציה עם סעודיה על פני התנחלות בעזה.
שלישית, לגיטימציה. דווקא כשהכללים נחלשים, המאבק על הצדקת השימוש בכוח מתעצם. ישראל חייבת לצמצם את הפער בין הערכים המכוננים של הציונות לבין הכוח שהיא מפעילה. עלינו להיות מוסריים מתוך הכרה בצדקת הדרך, אך גם מתוך ההבנה כי לגיטימציה היא מכפיל כוח דיפלומטי שאסור לוותר עליו. לגיטימציה בין לאומית היא שמאפשרת מרחב תמרון רחב בעולם עוין; התמונות הקשות מעזה הן שהביאו אפילו נשיא אוהד כמו טראמפ לכפות על ממשלת ישראל את הפסקת הלחימה.
רביעית, כלכלה וחברה עמידות. מבצרים לא נופלים רק מהתקפה חיצונית וממצור, אלא גם מריקבון פנימי. חוסן אזרחי, אמון בין הקבוצות השונות בחברה, צמצום פערים והוגנות בנשיאה בנטל הם מרכיב ביטחוני לא פחות מטנקים ומטוסים. אם לא נשכיל לבחור בהנהגה ראויה ומאחדת שאינה שואבת את כוחה מפילוג ואינה מונעת מאינטרסים אישיים קצרי טווח כמו זו הנוכחית נגלה שגם הצבא החזק ביותר אינו יכול להגן על חברה מפוררת מבפנים.
פרופ' ערן שלוללא קרדיטולבסוף עלינו להשלים עם כך שיכולתנו להשפיע על תהליכים גלובליים הוא מוגבל. איננו יכולים להיאחז בסדר עולמי ישן שהולך ונעלם, אבל גם לא למהר לקבור אותו. ישראל צריכה לדעת לפעול בעולם ציני ואכזר, מבלי לאבד את היכולת לדמיין עולם טוב יותר. עלינו לשנן ולזכור שכח בלבד לעולם אינו מספיק לאורך זמן. אנחנו צריכים לעשות הכל על מנת שלא נהיה פולין שנקרעת לגזרים. עלינו להיות סועדים שווי זכויות מסביב לשולחן ולא המנה העיקרית המוגשת לשולחן.
פרופ׳ ערן שלו הוא היסטוריון של ארה״ב בחוג להיסטוריה, אוניברסיטת חיפה
