"מחיר החופש הוא עמידה מתמדת על המשמר" (The price of freedom is eternal vigilance). אני כל כך אוהב את האמרה הזאת, שמיוחסת לתומס ג'פרסון. יש מחיר לחופש שלנו כאן בישראל, ובעצם – שני מחירים. לדעתי, כל מי שחי כאן צריך להיות מוכן לשלם את שניהם. זה לא עניין של ימין ושמאל – זה עניין של חיים או מוות.
ראשית, יש מחיר ליכולת שלנו להיות עם חופשי בארצנו. יש מחיר לחיים בתוך מרחב גדול ועוין, שרובו עדיין לא השלים עם זכותנו המוסרית למדינה יהודית בארץ ישראל. זה המחיר שאליו התכוון הרמטכ"ל משה דיין בשנת 1956, כאשר הספיד את רועי רוטברג, רכז הביטחון של נחל עוז, שנרצח על גבול עזה. מול הקבר הפתוח אמר דיין דברים שהפכו מאז לחלק מן האתוס הציוני: "זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".
דיין לא היה מחרחר מלחמה. הוא גם לא היה צדקן. לדעתי הייתה לו אמפתיה אמיתית לכאבם של אויביו, פליטי עזה. באותו הספד מפורסם הוא אמר כך: "מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם". דיין הבין שיש מחיר לשיבה של עם ישראל לארצו. ואת המחיר משלמים לא רק הפלסטינים, שהפסידו במאבקם איתנו על הארץ הזאת, אלא גם אנחנו, היהודים.
אני מסכים איתו בכל ליבי, ולדעתי המחיר שלנו לא השתנה ב-70 השנים האחרונות: כוננות מתמדת, עליונות צבאית, ונכונות להגן על החיים בחרב, גם במחיר החיים. בלי שלושת אלה לא נשרוד כאן. נקודה.
אני לא מטיף למלחמה. אני מטיף לשלום, שמוגן על ידי כוננות מתמדת למלחמה. שלום של אמיצים, שלום של חזקים. גם דיין, בסוף ימיו, פעל רבות למען השלום בין ישראל למצרים ובין ישראל לפלסטינים.
אבל יש עוד מחיר לחופש, והוא שונה לגמרי. כי להיות עם חופשי בארצנו – יש לזה מחיר לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים. להיות עם חופשי בארצנו זה לחיות בישראל יהודית ודמוקרטית, שבה כל האזרחים שווים לפני החוק, ללא הבדל דת, גזע ומין. צדק זה צדק לכולם. בלי זה – אנחנו לא עם חופשי באמת.
דמוקרטיה היא מעצם טבעה ישות שברירית. כפי שהזכירו לנו הפולשים האלימים לבניין הקונגרס בוושינגטון, דמוקרטיה נמצאת תמיד בסכנה, ודווקא מידי תומכיו של מנהיג שמנסה להפוך לרודן. במקרה שלנו זה פשוט מאוד: אם לא נשמור עליה, ולא נהיה מוכנים להקריב קורבנות למענה, הדמוקרטיה הישראלית תיפול בבחירות הקרובות – וישראל תהפוך לטורקיה. גם זה לא עניין של ימין ושמאל.
כי דמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב. דמוקרטיה היא גם חופש דיבור, ושלטון נקי כפיים של צדק ואמת, והגנה על זכויות המיעוט והפרט. דמוקרטיה היא גם הזכות לקרוא תגר בדרכי שלום על ההתנהלות של מנהיג, ברגע שבו הוא הופך לראיס. בישראל, כמו בארה"ב, כל אלה עומדים היום תחת מתקפה ממוקדת של הסתה ושנאה, שמגיעה מלמעלה. גם כאן, כמו שם, היא נובעת ממנהיג שאיבד את הבלמים, ומנסה להפוך עצמו לרודן.
5 צפייה בגלריה
ארה"ב עימותים בין משטרה לתומכים של דונלד טראמפ
ארה"ב עימותים בין משטרה לתומכים של דונלד טראמפ
דמוקרטיה היא דבר שביר. ההסתערות על הקפיטול
(צילום: gettyimages)
אלה שקמים להפגין, או להיבחר לכנסת, כי מאסו בשלטון השחיתות של נתניהו, זוכים במקרה הטוב לתגובה הבאה: "מה אתם רוצים? ארבע פעמים היו כאן בחירות, והוא נשאר ראש הממשלה. ככה זה בדמוקרטיה! הוא ניצח – הוא הבוס".
אז זהו שלא. הפוך, גוטה, הפוך. עוד ועוד אזרחים, מכל הקשת הפוליטית, קמים ויוצאים לרחובות כדי להיאבק – בלי אלימות – בשליט כושל שהפך למושחת ומשרת רק את עצמו. כבר יותר ממיליון אישה ואיש יצאו אל הרחובות בשנה האחרונה, וזאת רק ההתחלה. נמשיך יחד עד שננצח. כי זה עמוק בדנ"א שלנו, המאבק הפנימי בשלטון עריץ ומושחת. יהיו שיגידו שזהו, בדיוק, הדנ"א של העם היהודי. והתכונה המשפחתית הזאת שלנו מעולם לא היתה עניין של ימין ושמאל.
במחצית הדרך בין הקיבוץ בפאתי עזה שבו נפל רועי רוטברג לבין ירושלים, שבה חיו פעם נביאי אמת וצדק שגם הם – כמו רועי – היו חסרי פחד, ניצבת גבעה קטנה. היא מסומנת במפות בשם "חירבת קייאפה". לפני 3,000 שנה עמדה עליה עיר מוקפת חומה, יישוב ספר שהוקם על קו התפר שבין ארץ יהודה לארץ פלשתים. בעיר הזאת גרו כמה מאות אנשים שדיברו עברית, גידלו זיתים ולא אכלו חזיר.
בספר האחרון שלו "שלום לקנאים – שלוש מחשבות", שהוא צוואה יקרה שהשאיר לנו עמוס עוז, מסופר על כתובת שנמצאה על שבר של חרס בחפירות על הגבעה. זו הכתובת הקדומה ביותר בשפה העברית שנתגלתה עד היום. על פי הפענוח של פרופ' גרשון גליל מאוניברסיטת חיפה, על החרס כתוב כך: "אל תעשו כזאת ועבדו את אדוני. שפטו עבד ואלמנה. שפטו יתום וגר. ריבו עולל, ריבו דל ואלמנה. נקמו ביד מלך אביון ועבד סוכו. גר תמכו".
יש גם פירושים אחרים לכתובת. אבל עמוס עוז ובתו, פרופ' פניה עוז-זלצברגר, מציעים לנו לראות בכתובת הזאת דרישת שלום מאבות-אבותינו ביהודה, מסרון ווטסאפ שנשלח אלינו מן המאה העשירית לפני הספירה. הכתובת שייכת לאותה תקופה ולאותו מקום שבו התחולל קרב גורלי בין רועה צעיר מבית לחם ושמו דוד, לבין גוליית הענק מגת. זה קרה בעמק האלה, כמה מאות מטרים דרומית לחירבת קייאפה.
5 צפייה בגלריה
עמוס עוז בטקס בו הוא קיבל את פרס נוימן לספרות עברית
עמוס עוז בטקס בו הוא קיבל את פרס נוימן לספרות עברית
עמוס עוז. הודעת ווטסאפ מלפני 3,000 שנה
(צילום: EPA)
אז שימו לב גבירותי ורבותי, זוהי הודעה מוקלטת מלפני 3,000 שנה. ומה שהכי חשוב – אין בכתובת קייאפה אמירות כמו "הפלשתים נוהרים בהמוניהם לקלפיות", או "דוד מלך ישראל חי וקיים". המסר שלה הוא אחר לגמרי. הכתובת היא ציווי מוסרי, שנולד מתוך תרבות שהיה לה אומץ לדרוש צדק מן השליט – צדק למקופחים ולחלשים. אני חש צורך לצטט את עמוס עוז מילה במילה, כי הוא אומר את זה כל כך הרבה יותר יפה ממני:
"אולי עיקר העניין הם דווקא העבד, האלמנה, היתום, הגר, העולל, הדל והאביון. זוהי בעצם רשימת מצאי קפדנית, שנכללים בה כמעט כל סוגי הנדכאים שהכירה החברה העתיקה. כולם הצליחו להידחס אל תוך רסיס החרס הקטן הזה, כ-16 סנטימטר רוחבו, ולהגיע לידינו דווקא עכשיו. אולי כדי להראות לנו שמחאה חברתית הופיעה כאן כבר לפני 3,000 שנה. שלטון החוק הופיע כאן עוד לפני ימי דוד המלך. עוד לפני שהיה לנו מלך".
"יש הבדל עצום בין ההמצאה העברית הזאת לבין חוקי חמורבי וחוקיהם של מלכים אחרים, חוקים שהמלך כופה על נתיניו המצייתים תמיד בהכנעה. החוק העברי הקדום אינו תובע רק סגידה לאלים וציות למלך. בעיקרו הוא נועד לדאוג לעני, לזר, לחסר המגן. כבר אז, 'צדק צדק תרדוף, למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך' (דברים טז כ). 'לא תכירו פנים במשפט, כקטון כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש...' (דברים א יז). כלומר, המשפט לא נועד להאדיר את כוחם של שליטים ושל טייקונים".
איזה מילים, עמוס. להיות עם חופשי בארצנו זה לא מתנה ולא קופונים. זאת זכות שברירית, שעומדת למבחן בכל רגע ובכל מקום. וכמו שמזכירה לנו כתובת עברית מלפני 3,000 שנה, לזכות הזאת יש מחיר. אנחנו חייבים להיות מוכנים להגן עליה בגופנו, ולהילחם עליה בליבנו, אחרת היא תאבד. בישראל של שלהי עידן נתניהו, הזכות שלנו להיות עם חופשי בארצנו נמצאת תחת מתקפה מתוחכמת ומתוזמרת. מול האיומים מבחוץ מצבנו טוב, אפילו מצוין. הסכנה נובעת היום מתוכנו, וליתר דיוק – מן השליט המושחת, המשקר והמסית. ושוב, גם זה לא עניין של ימין ושמאל.
כפי שאמר הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט לפני שבוע, "הזירה הפלסטינית, סוריה, לבנון ואיראן אינן איומים קיומיים – האיום המרכזי הוא השבר מבית, שהולך ומעמיק". יש מחיר שאנחנו נדרשים לשלם עכשיו, כדי להמשיך להיות עם חופשי בארצנו. עם איראן וחיזבאללה כבר נסתדר. בשבועות הקרובים מחיר החופש יהיה בעיקר עמידה מתמדת על המשמר – כאן בינינו, בלי פחד ובלי אלימות. עומדים ושומרים בכל רחוב, בכל עיר, בכל צומת. עומדים ושומרים על ישראל בכל מקום. כי אם ננצח ברחובות, ישראל תנצח גם בקלפי.
office@yovell.co.il