נתניהו באולם בית המשפטנתניהו באולם בית המשפט
נתניהו באולם בית המשפט
(צילום: AFP)
המיתולוגיה היוונית מספרת על שתי מפלצות, סקילה וכריבדיס, ששכנו משני צידי מיצר. ספינות שביקשו לעבור במקום נאלצו לבחור בין הסכנה האחת, מפלצת החוטפת מלחים ובולעת אותם, לבין הסכנה השנייה, מפלצת היוצרת מערבולת המטביעה את הספינה.

כך נראתה גם הבחירה בין שתי הסכנות שניצבה בפני שיטת המשטר הישראלית. הסכנה האחת היא ריכוז הכוח המופרז בידי היועץ המשפטי, המאפשר לו להפיל את הממשלה באמצעות כתב אישום נגד ראש הממשלה. הסכנה השנייה היא ראש ממשלה הפועל תחת כתב אישום.
הסכנה הראשונה הומחשה ב-1977 כשהופל ראש הממשלה יצחק רבין בשל עבירה שאין עימה קלון (החזקת מטבע זר בחו"ל), ואשר ניתן היה להמירה בכופר. היועץ דחה את ההמלצה לכופר, שלטון המערך נפל, ומנחם בגין עלה לשלטון.
בפעם השנייה אירע הדבר כאשר היועץ המשפטי מני מזוז פתח באישור בית המשפט בהליך חסר תקדים וחסר הצדקה של עדות מוקדמת של טלנסקי כנגד אולמרט. רק בהמשך התברר שהכספים שאולמרט קיבל מטלנסקי לא היו כספי שוחד. העדות המוקדמת גרמה להפלת ממשלת אולמרט וכך זכינו בשלטון האינסופי של נתניהו.
בין לבין, הועמדו שרי ממשלה לדין ונגד אחרים נפתחו חקירות פליליות, שהיו להן השלכות פוליטיות. רבות מהחקירות וההעמדות לדין היו בלתי מוצדקות. למשל, חקירת הסרק נגד רובי ריבלין, כיום נשיא המדינה, שמנעה את מינויו לתפקיד שר המשפטים.
הברירה כפי שנראתה בעיני הכנסת ב-2001, שעה שחוקקה את "חוק יסוד: הממשלה" החדש, הייתה בין שתי אפשרויות גרועות: סקילה וכריבדיס. האחת לקבוע שראש הממשלה וכל שר שיוגש נגדו כתב אישום – יידרש להתפטר. הניסיון הגרוע עם כתבי אישום מפוקפקים בצירוף העובדה שאין זה מתקבל על הדעת לאפשר לפקיד ממונה, בכיר ככל שיהיה, לערער את השלטון ולהפיל ממשלה, שלל אפשרות זו. האפשרות השנייה הייתה לאפשר להם לכהן תחת כתב אישום. בין שתי אפשרויות גרועות אלה, ועל רקע הניסיון השלילי עם כתבי אישום של יועצים משפטיים, נבחרה האפשרות השנייה.
זה המצב המשפטי שבו אנו מצויים כיום. בפסיקה של בית המשפט העליון ניתן למצוא לא מעט אמרות אגב, שלפיהן הלכת דרעי-פנחסי, שלפיה שר חייב להתפטר או להיות מפוטר אם הוגש נגדו כתב אישום, עומדת בעינה. לדעתי הדברים שגויים. הלכת דרעי-פנחסי נפסקה לפני שנחקק "חוק יסוד: הממשלה" החדש. החוק נועד לשנותה, ותפקידו של בית המשפט הוא לפסוק בהתאם לחוק ולא בניגוד לו.
אולם כאשר התעוררה השאלה לגבי ראש הממשלה נתניהו, פסק בית המשפט העליון שנתניהו חופשי להרכיב ממשלה, למרות כתבי האישום שהוגשו נגדו. הייתה זו פסיקה נכונה, בהתאם לחוק שחוקקה הכנסת. הטענות המופנות נגד העליון בעניין זה אינן נכונות ואינן הוגנות. העליון איננו אחראי לתוצאות הבחירות לכנסת ואין זה מתפקידו לחוקק חוקים הנראים כיום לקבוצה פוליטית אחת שאיננה ערה להשלכות של חקיקה שיפוטית כזו.
נחזור לנקודת המוצא. הברירה לא הייתה בין סקילה וכריבדיס. יש עוד אפשרויות. אפשר למשל להעניק חסינות לראש הממשלה ויחד עם זאת להגביל את תקופת כהונתו לשתי קדנציות. אפשר היה גם להקים מנגנון פיקוח על החלטת היועץ המשפטי בעניין הגשת כתב אישום.
כל זה לא נעשה. לאחר סיום תקופת נתניהו, שנקווה שתגיע בסופו של דבר, יהיה צורך לבחון את כל ההסדרים הללו מחדש, ובהם הגבלת כהונה, הסדרי חסינות, הפרדת הייעוץ המשפטי מהתביעה והקמת מנגנון פיקוח ובקרה על התביעה. עד אז צריך להתמודד במסגרת המצב הקיים ולהפסיק לצפות שבית המשפט העליון יפעל בניגוד לחוק ולחדול מהאמונה שבכוחו להושיע אותנו מהצרה שנקלענו אליה.
  • פרופ' דניאל פרידמן היה שר המשפטים

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com