מגיל צעיר ומדי שנה לקראת ל"ג בעומר הייתה עולה בדמיוני – כמו בדמיונם של רבבות ילדים ישראלים אחרים – דמותו של בר כוכבא רכוב על אריה ואוחז חץ וקשת. אולם מבט בוחן של המקורות מלמד שחוויית הילדות שלנו עוצבה באופן פעיל כחלק מהמהפכה הציונית, בעיקר באמצעות גיוס האמנות העממית. באמצעות בחינת האמנות הזו אפשר ללמוד על השינויים שעברו על הנרטיב הציוני עצמו.
בפועל, לא הרבה ידוע על מנהיג המרד היהודי בשלטון הרומי. עד לפני כמה עשורים אפילו שמו לא היה ברור, והחוקרים נחלקו בין אלה שקראו לו "בר כוכבא" על שם משיחיותו לבין אלה שכינו אותו "בר כוזיבא" בשל כשלונו. רק בתחילת שנות ה-60 התגלו אגרות עם התואר "שמעון בן כוסבה הנשיא על ישראל" ששפכו אור חדש על התעלומה.
כך או אחרת, היה מי שהחליט לבחור את בר כוכבא ולבנות סביבו מיתוסים, שירים ויצירות אמנות המהללות אותו כגיבור האולטימטיבי של התנועה הציונית. בהתאם הפך ל"ג בעומר ליום חשוב בלוח השנה העברי המודרני, ובשל כך נבחר תאריך זה לחנוכת מבנה המוסדות הלאומיים בירושלים. אולם כדי שכל זה ישפיע על כלל ישראל, היה צורך להביא את הסיפור לציבור הרחב. הפצת הסיפורים נעשתה בבתי הספר ובתנועות או קבוצות הנוער, אולם לא היה בכך די. לכן גויסה האמנות – לעתים קרובות באופן מודע – לבניית האתוס הציוני.
הוא היה גיבור / לוין קיפניס
השירה היא כלי חשוב בהפצה והנחלת נורמות ציבוריות, והיא תרמה את חלקה גם בכל הקשור לסיפורו של בר כוכבא. שירו של לוין קיפניס מ-1929, "איש היה בישראל (הוא היה גיבור)", הוא בעל משקל רב בהחדרת הנרטיב הציוני לתרבות הישראלית. הוא מספר על בר כוכבא והאריה ומדגיש את כוחו הפיזי של המנהיג המתואר כ"איש צעיר גבה קומה". במילותיו הנכיח קיפניס את האגדה שלפיה הצטרף האריה לכוחות הלוחמים בראשות בר כוכבא לאחר המפגש בין השניים.
בהערת אגב מעניין לציין שאין אף מקור קדום לסיפור זה: מופעו המתועד הראשון הוא ברומן היסטורי בשם "הריסות ביתר" של קלמן שולמן שפורסם בליטא ב-1858. על בסיס אותו רומן נכתבו עוד ועוד ספרים, גם הם כוללים את סיפור הקרב עם האריה. וכך, בסופו של דבר נשזרה האגדה הטרייה במסורת המקובלת ובתרבות הציונית.
אולם השירה לבדה אינה מספקת. כחלק מיצירת יהודי חדש היה צורך גם להנציח את הנראות הפיזית של בר כוכבא. חמש הדוגמאות הבאות ממחישות היטב כיצד הפך הייצוג שלו כגיבור לחלק מהנרטיב הישראלי, לא רק בגלל פסלים אמנותיים, אלא בעיקר בגלל דימויים שהוחדרו לחיי היום יום של כולנו - בקלפי משחק, בספרי קריאה ובבולי דואר. בגללם, לרבים כיום ברור שבר כוכבא הוא גיבור ל"ג בעומר והמנהיג היהודי האידיאלי; לוחם אמיץ רוכב על אריה.
בר כוכבא / הנרי חנוך גליצנשטיין
האמנים הציונים והישראלים המוקדמים הציגו את בר כוכבא כמי שמקביל במראהו ובתנועותיו לגיבורים הלניסטיים שונים. כך למשל הפסל "בר כוכבא" של הנרי חנוך גליצנשטיין מ-1905, העשוי ברונזה ומוצב במשכן לאמנויות בעין חרוד, מזכיר את הדרך שבה הציג האמן גיבורים מהעולמות הקלאסיים, ובייחוד את פסלו של הרקולס. שתי הדמויות ערומות ושריריות, בעלות תווי פנים חדים ושיער ארוך שמעטר את ראשיהם ופניהם.
הדמיון הרב מעיד שגליצנשטיין ראה בבר כוכבא דמות חזקה והרואית כהרקולס, אך יש הבדל בהצגה של השניים: לעומת הרקולס השפוף המביט מטה, בר כוכבא דווקא דרוך, חיוני ונושא מבטו כלפי מעלה. מה המשמעות של ההבדל? ייתכן כי אף שיש זיקה בין הגיבורים, יש חשיבות דווקא להנכחה של בר כוכבא. הזיהוי של הרקולס כדמות בעלת כוחות מטאפיזיים ברורה, אך כוחו של בר כוכבא עוד מוטל בספק. בהבדל שיצר האמן ביניהם הוא מעביר את מסרו - בר כוכבא חי, חזק וחיוני לא פחות מהרקולס, ואולי אף יותר.
קלפי משחק / אביגדור לואיזאדא
בשנות ה-30 של המאה הקודמת, כחלק מהאמנות המגויסת למטרות התנועה הציונית, נמכרו בחנויות חפיסות קלפים המציגות גיבורים יהודים, כולל קלפים שעיצבו אמנים מוכרים כמו זאב רבן ואביגדור לואיזאדא. בניגוד לרבן, שהציג מנעד רחב של דמויות תנ"כיות, קלפיו של לואיזאדא מציגים ארבעה גיבורים שמוכרים בגלל הקרבות שלהם: יוחנן מגוש חלב, שמעון בר-גיורא, יהודה המכבי ובר כוכבא.
ארבעתם לבושים בקסדות ושריונות ובידיהם חרבות, חניתות ומגנים. חזותם מזכירה את ההצגה של חיילים רומים באמנות הקלאסית. קווי הדמיון כוללים את השריון הענוד מעל בד, פאות הלחיים והשיער השופע, וקסדות בעלות עיצוב ייחודי. אין ספק שמקור ההשראה העיקרי לציור על הקלפים הוא דמות של חייל רומי - אירוני משהו בהתחשב בכך שמרד בר כוכבא כוון כנגד אותו חייל והאימפריה שייצג.
בולי דואר / אשר קלדרון
ייצוג נוסף שראוי לתת עליו את הדעת הוא זה של אשר קלדרון, שיצר בולי דואר המציגים את בר כוכבא, שמשון הגיבור ויהודה המכבי כחלק מסדרת "מועדים לשמחה" של שנת 1961. קלדרון מציג את גיבוריו במעין ויטראז' צבעוני.
כמו בפסלו של גליצנשטיין, גם כאן בר כוכבא מתכונן לפעולה, אך הפעם הוא לבוש, נועל סנדלי קשירה עד ברכיו, ואוחז בכלי המזוהה עמו ועם ל"ג בעומר יותר מכל - החץ והקשת. בתחתית הבול מופיע האריה מהסיפור האגדי. הסמלים תואמים את האגדות והסיפורים המוכרים, ומצביעים על זהותו של הלוחם.
מרד בר כוכבא / אהרן אבדי
בספר "תולדות ישראל לילד" שיצא ב-1967 מופיע בר כוכבא באופן שונה מעט. על כריכת הספר נראה לוחם רכוב על סוס העשוי ללא חת, כשסביבו חיילים המניפים חרבותיהם באוויר, מוכנים ללחימה. הלוחם, בר כוכבא, חובש שריון קשקשים ולראשו קסדת זהב, אך בולט יותר מכן מגן היד שלו שמגן דוד גדול מתנוסס עליו.
ברקע ההמון נראים מגני דוד נוספים שאותם נושאים החיילים יחד עם דגלים בצבעי כחול ולבן. בניגוד לייצוגים הקודמים, זהות הלוחמים ומנהיגם ברורה: לא מדובר בעוד דמות של לוחם זר אלא במנהיג יהודי וצבא יהודי.
ל"ג בעומר / הנריק הכטקופץ
דוגמא שונה ומאוחרת יותר אפשר למצוא באיורו של הנריק הכטקופף עבור הספר "מקראות ישראל" שהיה נפוץ בשנות ה-60 וה-70. בניגוד לדוגמאות הקודמות, הכטקופף לא שואב השראה מהמקורות הקלאסיים. בר כוכבא לא מוצג כדמות שרירית וחסונה, אלא כיהודי ירא שמיים, לבוש גלימה ארוכה המצניעה את מרבית גופו, ועליו בד המזכיר טלית ולראשו כיסוי ראש, מעין כיפה.
מאחורי גופו של בר כוכבא עומד אריה שנראה נתון תחת מרותו. השוואה בין הייצוג כאן לייצוגים הקודמים מבליטה את השוני בין הדמות בהשראת חיילי יוון ורומא לבין הדמות הנראית כיהודית. נדמה שגורמים חברתיים השפיעו על חזותו של הגיבור לאורך השנים. בדימוי זה דמותו של בר כוכבא עברה תהליך של שינוי – מגיבור שנלחם עבור עצמאות פיזית לגיבור שנלחם על זהותו התרבותית והרוחנית.
האימוץ של מאפיינים ומוטיבים הלקוחים ממקורות זרים בולט ברבים מהייצוגים החזותיים של בר כוכבא, והוא מעניין בהקשר של גיבור שמלחמתו התנהלה נגד שליט זר בארץ ונגד ההשפעה התרבותית הזרה שנפוצה בתקופתו. בר כוכבא היה גיבור ו"קרא לדרור", אבל באיזה מובן הוא ביקש דרור? השינוי בהופעתו לאורך השנים משקף את השינוי התפיסתי לגבי מהות המאבק הציוני עצמו.
בקונגרס הציוני של 1898 נשא מקס נורדאו את נאום "יהדות השרירים", שבו שרטט את הצורך לייצר דמות של יהודי חדש, שמשקיע גם בגופו ובכוחו ולא רק בלימוד השכלי. כחלק מכך, ראשי הציונות חיפשו (ומצאו) דמויות היסטוריות שיכולות לשמש דוגמה ליהודי שרירי ולוחם. כך הוחיו סיפוריהם של בר כוכבא, שמשון, בר גיורא, יהודה המכבי ואחרים.
שחר פרבר קלמןהדמויות הללו קיבלו ייצוגים פיזיים שונים והיו לאב-טיפוס של הציוני הנלחם עבור עצמאות מדינית מידי כובש זר. אולם מאז קום המדינה ב-1948 דעך הצורך להיחלם על העצמאות הפיזית, בעוד הצורך לעצב את העצמאות והתרבות הישראלית גדל. כך, דימויים כמו זה של הכטקופץ החלו לתפוס תאוצה, בעוד ההשוואות הבוטות לגיבורי יוון וחיילי רומא דעכו.
עדות נוספת לתנודות הללו ניתן למצוא בשכחה של חלק מגיבורי ראשית הציונות, כמו שמשון ובר גיורא, לעומת העיסוק המתמשך בבר כוכבא וביהודה המכבי – והדגשת נאמנותם לא רק למאבקים הפיזיים על עצמאות מדינית, אלא גם לקרבות הזהות של העם היהודי מול יוון ורומא.
- שחר פרבר-קלמן היא אוצרת ביד יצחק בן-צבי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
