ב-74 שנותיה ידעה ישראל לא מעט קרבות ומבצעים. לכבוד יום העצמאות נתבקשתי לבחור את עשרת הקרבות והמבצעים החשובים בתולדות צה"ל. משימת הבחירה בין האפשרויות הרבות קשה מאין כמותה, תלויה ברקע ובניסיון של הבוחר, ובוודאי שיהיה מי שיחלוק על הבחירות.
10 צפייה בגלריה
מלחמת לבנון הראשונה. פרק מעבר ששילב לחימה מול צבא סדיר עם לוחמת אנטי-גרילה מול המחבלים
(צילום: דוד רובינגר)
המערכות אותן בחרתי היו כולן עד למלחמת יום הכיפורים, שלאחריה השתנה אופיין של המלחמות, בינתיים היא האחרונה מסוגן. מלחמת לבנון הראשונה הייתה פרק מעבר, ששילב לחימה מול צבא סדיר עם לוחמת אנטי-גרילה מול המחבלים.
המערכות שניהל צה"ל אחרי מלחמת לבנון הראשונה היו מלחמות נגד גרילה ונגד טרור, שאין בהן נקודות כובד (מלבד אולי מבצע חומת מגן) וקשה, עד בלתי אפשרי, לאתר בהן אירועים מכוננים ולהשוות אותן עם מלחמות עבר. הסדר של המבצעים שנבחרו הוא כרונולוגי.
מבצע נחשון
בתחילת אפריל 1948, לא הרבה זמן לפני הקמת המדינה, יצאו לוחמי הפלמ"ח ל"מבצע נחשון", במטרה ליצור פרוזדור מאובטח לתנועת שיירות לירושלים הנצורה. במהלך המבצע השתלטו הכוחות הלוחמים על נקודות שליטה שונות סמוך לנתיב התנועה לירושלים. אחד הקרבות המרכזיים היה הקרב על הקסטל, שבמהלכו עברה השליטה בכפר ובפסגת ההר המבוצרת מצד לצד מספר פעמים.
מקובל לראות את חשיבותו של מבצע נחשון בכך שצה"ל הפעיל בו לראשונה כוח בסדר גודל חטיבתי. בעיני, זו ראייה פשטנית. הפעלת כוח חטיבתי התאפשרה בגלל האצת הפינוי הבריטי בתחילת החודש, והייתה שלב בהתפתחות מן ההגנה לצבא, ולא נקודת מפנה בתהליך.
סך הכוחות שהשתתפו במבצע אמנם היה שווה לחטיבה, אך כמסגרת לוחמת הופעלו בו פלוגות. הגדודים אולתרו מפלוגות מחטיבות שונות, ומטה החטיבה הורכב ברובו מקציני המטכ"ל.
חשיבותו העיקרית של המבצע הייתה בכך שציין את המעבר מחשיבה מיליציונית-טריטוריאלית, שאפיינה את ארגון ההגנה, וראתה חשיבות בהגנה על כל מקום בכל זמן. את מקומה תפסה חשיבה צבאית שזיהתה נקודות כובד במלחמה וריכזה בהן כוחות כדי להגיע להכרעה, גם על חשבון יישובים וחזיתות אחרות. בן גוריון כפה אותה על המטכ"ל מול התנגדות עזה, בעיקר בגלל חשש מכישלון. אבל מכיוון שהמבצע הצליח היו להצלחה אבות רבים, והוויכוחים שקדמו לו נשכחו.
נפילת גוש עציון
ערב קום המדינה, ב-13 במאי 1948, נפל גוש עציון. זה היה הקרב העקוב ביותר מדם בכל מלחמת העצמאות. ההגנה בירושלים לא הייתה מסוגלת לסייע לגוש הנצור, והוא נעזב בלב כבד לגורלו, למעט יחידים שהצליחו להילחץ. המתיישבים שנותרו ביישובים והמגנים מאנשי הפלמ"ח והחי"ש הירושלמי שלא נפלו בקרב הלכו לשבי הירדני.
הכוח הערבי שתקף את הגוש לא היה הלגיון הערבי הפולש, אלא פלוגת הלגיון מבאר שבע שהתפנתה מהארץ לקראת הפלישה. היא ליוותה את שיירת הנשק האחרונה שיצאה מתעלת סואץ לעבר הירדן, במטרה להשלים את תוכנית ההצטיידות השנתית של הלגיון, מחשש לאמברגו שיוכרז לאחר הפלישה הצפויה של צבאות ערב.
גוש עציון שלט על כביש ירושלים-חברון והתנגש כבר פעמים אחדות עם הלגיון. מפקדו הבריטי, ג'ון גלאב, לא לקח סיכון והורה לפתוח את הציר בכוח.
סביב עמידת גוש עציון ונפילתו התפתח אתוס של גבורה, אך ההחזקה בגוש הייתה שנויה כבר אז במחלוקת. הפלמ"ח וראש אגף המבצעים יגאל ידין ראו בגוש בסיס לפשיטות לעבר הר חברון. אף פשיטה כזו לא בוצעה, והגוש לא מנע מערביי חברון להגיע לירושלים ולהצטרף ללוחמיה.
מפקד מחוז ירושלים, דוד שאלתיאל, דרש לפנות את הגוש ולהעביר את הלוחמים המחזיקים בו על נשקם הרב יחסית לירושלים, ושם יכריעו את הקרב על העיר ובעקיפין את המלחמה כולה. עמדתו לא התקבלה, וההיסטוריה נעה בכיוון שונה.
לטרון-אסדוד-ג'נין
ארבעת הקרבות התנהלו בסוף מאי ובתחילת יוני 1948 בשלושה מקומות שונים, ומול שלושה צבאות שונים. בלטרון מול הלגיון, בג'נין מול חיל המשלוח העיראקי, ובאסדוד מול גדוד מצרי שנשלח ממג'דל (אשקלון של היום) כדי לחלץ את ריכוז הפליטים הפלסטינים מכפרי השפלה שהתקבצו בעיירה יבנה.
לכאורה, היו אלה קרבות שונים ללא מכנה משותף כלשהו, מלבד היותם כישלונות טקטיים שעלו באבדות כבדות. אבל בצירופם יחד הביאו ארבעת הכישלונות האלה למפנה האסטרטגי שקבע את המשך מהלכי המלחמה.
אחרי ארבעת הקרבות האלה הפלישה נעצרה, והיוזמה עברה לידי צה"ל הצעיר, שבאופן רשמי נולד בין שני הקרבות בלטרון, ב-26 במאי 1948.
מכאן ואילך, עד לסוף המלחמה, כל מהלך בה היה תוצאת יוזמתו של צה"ל, למעט מספר התקפות מקומיות כמו פשיטת הלגיון על קיבוץ גזר ב-10 ביוני או התקפות מקומיות של כוחות ערבים וצבא ההצלחה בימי ההפוגות. החל מקרבות עשרת הימים ביולי 1948 היוזמות הביאו להישגים, ההישגים הובילו להכרעה, וההכרעה הובילה לשביתות הנשק.
מבצע דני
מבצע דני היה המבצע העיקרי בעשרת ימי הקרבות ביולי 1948, תכנונו במטכ"ל החל כבר בתחילת ההפוגה הראשונה. תחילה הוא נקרא לרל"ר, ראשי תיבות של לוד-רמלה-לטרון-רמאללה, בהמשך הוחלף שמו והוא נקרא על שם דני מס, מפקדם של הל"ה.
שלוש מטרות מרכזיות היו למבצע. הראשונה, לפרוץ את הדרך לירושלים. השנייה, להסיר את מה שנראה כאיום של הלגיון בלוד וברמלה על מרכז היישוב בתל אביב וגוש דן. השלישית, לסלק את הלגיון מהגדה המערבית.
במבצע היו הצלחות כמו כיבוש רמלה ולוד, שהיו מוצבי חוץ של המערך העיקרי של הלגיון בלטרון והכפרים סביבן, שהשיגו את המטרה השנייה, אך הוא השיג רק באופן חלקי את המטרה הראשונה. ההתקפה הרביעית על לטרון, זו של חטיבת הראל, נכשלה.
המטרה השלישית לא הושגה כלל. גלאב אמנם נכנס לפניקה ורצה להעביר את הלגיון לגדה המזרחית, אך המלך עבדאללה כפה עליו להשאירו בלטרון, ברמאללה ובירושלים, ובעצמו נכנס למשא ומתן חשאי עם ישראל שהביא בנובמבר להסכם הפסקת אש וסיים למעשה את השתתפותו של הלגיון במלחמה.
קלקיליה
הפשיטה על משטרת קלקיליה באוקטובר 1956, ימים אחרים לפני מלחמת סיני, הייתה פעולת התגמול הגדולה ביותר של צה"ל בסדרת הפעולות שלו נגד ירדן בספטמבר-אוקטובר 1956. הצלחתה הייתה חלקית, הירדנים ציפו לה והגיבו בזמן אמת, מספר הנפגעים היה גדול והיא אותתה ששיטת פשיטות התגמול שבה נקט צה"ל בגבולות ירדן, מצרים, וסוריה, מתקרבת למיצוי, ויש למצוא לה תחליף.
השיטה של פשיטות פגע וברח שננקטה בפעולות התגמול, התבססה על גדוד 890 ובהמשך על חטיבת הצנחנים, והייתה שנויה במחלוקת בצמרת צה"ל. דיין הנהיג והוביל אותה, וטיפח את הצנחנים כדוגמה של רוח קרב וערכי לחימה לצה"ל כולו.
לעומתו טענו אחרים, כמו לסקוב למשל, שדיין הפך בכך את שאר הצבא לצבא סוג ב'. לשיטתם, כל חטיבה הייתה צריכה לטפח יחידת משנה, סיירת או גדוד, שתשמש דוגמה ותמשוך אחריה את שאר החטיבה. לטענתם, הפעלת הצנחנים כקבלן לפעולות תגמול באה על חשבון הכשרתם למשימות הייעודיות שלהם כצנחנים.
אחרי מלחמת סיני, כשלסקוב ירש את דיין כרמטכ"ל, אומצה תפיסתו בהטלת הפשיטה על תאופיק ב-1960 והפשיטה על נוקיב, על חטיבת גולני. המונופול של הצנחנים על פעולות התגמול הסתיים בקלקיליה.
מבצע מוקד
תכנונו של מבצע מוקד התחיל שנים אחדות לפני מלחמת ששת הימים, והוא פתח את המלחמה בתקיפה מפתיעה של חיל האוויר המצרי בבסיסיו. אבי הרעיון היה התיאורטיקן הצבאי-אווירי האיטלקי גנרל ג'וליו דואה, ובחיל האוויר עסקו בתכנון המבצע יעקב נבו, רפי סיברון ורפי הר-לב.
מטרתו של המבצע הייתה השמדת חיל האוויר המצרי על הקרקע, והיא הושגה כמעט במלואה בתוך שעות אחדות. בבסיסי חיל האוויר המצרי לא היו מחסות תת או על קרקעיים, והמטוסים עמדו גלויים על המסלולים ושימשו טרף קל. בהמשך המבצע הושמדו באופן דומה גם חילות האוויר של ירדן, סוריה ועיראק.
10 צפייה בגלריה
מטוסי המצרים אחרי תקיפת חיל האוויר
(צילום: ארכיון צה''ל במשרד הביטחון, מיקי אסטל, במחנה)
בכך הכריע המבצע את גורל המערכה כולה. חיל האוויר נהנה בהמשכה משליטה בשמיים והתפנה לסיוע לכוחות הקרקע.
יחד עם זה, בטווח הרחוק יותר היו למבצע גם השלכות על דפוסי המחשבה בחיל האוויר ובצה"ל, ועל היחסים בין חיל האוויר לכוחות היבשה. הצבא התרגל לראות בחיל האוויר את תעודת הביטוח שלו.
חיל האוויר ראה את פתיחת המלחמה הבאה במונחים של מוקד ובמאמץ מצרי להשיג עליונות אווירית על ידי תקיפת בסיסיו, בשעה שהמצרים תכננו מלחמה שונה שנשענה על נטרול חיל האוויר באמצעות הגנה אווירית, ובעיקר טילי קרקע-אוויר, ולא באמצעות כוח אווירי נגדי.
המערכה לשחרור ירושלים
היססתי לפני שהחלטתי לכלול את הקרבות בירושלים בעשירייה הפותחת. המערכה הייתה אמנם אינטנסיבית וקשה, אך מבחינה צבאית לא נראה לי שהיוותה נקודת מפנה במלחמה או שהייתה לה השפעה מיוחדת על בניין הכוח.
קבלת ההחלטות נעשתה בשלבים, מחבירה להר הצופים עד לכיבוש מלא של החלק הערבי של העיר, כולל העיר העתיקה. התכנון היה חפוז ומאולתר, והשתנה מדי פעם בהתאם לנסיבות.
פיקוד המרכז פיקד על המערכה והפעיל בה שלוש חטיבות – החטיבה הירושלמית (חי"ר), חטיבת הצנחנים וחטיבת הראל (שריון), כמו גם סיירת נוספת של חטיבת הצנחנים וגדוד השריון הפיקודי. כישורי היח"צנות והשיווק של מח"ט הצנחנים מוטה גור הטמיעו בזיכרון הקולקטיבי שהמערכה על ירושלים הייתה של חטיבתו, והשכיחו את חלקן של היחידות הנוספות שנטלו בה חלק.
חשיבותה של המערכה לכיבוש ירושלים הייתה סמלית, היסטורית, לאומית ודתית, לפני היותה צבאית. העיר אוחדה ולא אוחדה, ואפשר שישראל בלעה בה יותר מכפי יכולתה לעכל.
ההבקעה באבו עגילה
ההבקעה של אוגדה 143 בפיקודו של אריאל שרון את המערך המצרי באבו עגילה במלחמת ששת הימים הייתה דוגמה מובהקת ליישום עקרונות המלחמה ותורת הלחימה של צה"ל עד 1967, כולל.
היא התבססה על תכנון מקצועי ומדוקדק ושילבה ריכוז כוח ומיצויו, יוזמה והתקפיות על רוח לחימה, תחבולה והפתעה, רציפות והמשכיות, עומק ועתודה. האוגדה השתמשה בכל מגוון הכוחות והכלים שהיו לה ואלה שקיבלה תחת פיקודה, והפעילה את כולם בחזית המערך המצרי, באיגוף עמוק לעורפו ופשיטה מוסקת על מערך הארטילריה שלו.
הצלחת המערכה הזאת פתחה את הדרך בפני אוגדות 143 -131 בפיקוד אברהם יפה למרוץ של התקדמות ורדיפה בעקבות הכוחות המצריים הנסוגים ולהשתלטותם על מעברי הגידי והמתלה והמרחב שביניהם ובין תעלת סואץ.
כראמה
הפשיטה על כראמה ב-21 במרץ 1968 ציינה את אווירת הרהב שהשתלטה על החברה הישראלית והנהגתה, ואת שיכרון הניצחון וההתדרדרות של צה"ל לאחר מלחמת ששת הימים. היא נוהלה באילוצים מדיניים מורכבים שלא הובהרו למפקדים.
פיקוד המרכז פיקד עליה והפעיל ישירות, ללא מפקדה מתווכת, סדר כוחות אוגדתי של שלוש חטיבות וכוחות נוספים מול ריכוז של כמה מאות מחבלים בעיירה כראמה שבירדן.
חלק מהכוחות נועדו לבודד את אזור העיירה מפני התערבות אפשרית של הצבא הירדני. ראשי המחבלים ידעו על הפשיטה ממפקדי צבא ירדן, שהאיצו בהם להתפנות במהירות מהמקום. אנשי החזית העממית עזבו, אבל רוב המחבלים, בהנהגתו של יאסר ערפאת, החליטו להישאר ולהשיב מלחמה.
תכנון הפשיטה היה רשלני ולקוי, וכתוצאה מכך הביצוע היה רצוף תקלות וכישלונות. החסימות מוקמו מראש קרוב מדי למערכים הירדנים, וחלק מהכוחות התקרב מעבר למתוכנן ולמעשה נקלע לשולי אחד המערכים.
מערכת הפיקוד והשליטה קרסה כי חפ"ק הפיקוד התמקם בהר קרנתל שמעל יריחו, רחוק מדי מאזור המגע עם האויב, ולא הצליח ליצור תמונת מצב ולשלוט בכוחות. לראש הממשלה אשכול, שביקר בחפ"ק בשעות הבוקר המאוחרות, נאמר שהכל כשורה והמבצע מתנהל בהתאם לתכנון. החפ"ק לא היה מודע למצב בשטח, שם התנהלו קרבות לחילוץ נפגעים משטחי הריגה של המוצבים הירדנים.
החילוץ נמשך שעות רבות והסתיים רק לאחר החשיכה, כשאחרון החיילים חצה את הירדן מערבה. בשטח הירדני נשארו טנק במצב נסיעה, מספר טנקים שרופים ובהם נעדרים, וכלי רכב אחרים.
בצה"ל התנהלו אחרי הפשיטה דיונים נוקבים על לקחיה בתחומי התכנון, הביצוע וערכי הלחימה, ובראש המבקרים עמד שרון. לממשלה ולוועדת החוץ והביטחון של הכנסת הוצגו דיווחים ונתונים לא מדויקים בניסיון לרכך את התמונה הקשה. הרמטכ"ל בר לב סיכם: יש הרבה מה לתקן, אבל אין טעם להוציא את הדברים החוצה, כי שם לא יכולים לשנות מאומה. בהמשך לדברים, הצבא לא התרכז בבחינת הליקויים ותיקונם, אלא בשמירה על יוקרתו.
המחבלים מצדם ניצלו את הכישלון לתעמולה קולנית ונרחבת, בעיקר בעולם הערבי, וטענו שהניצחון הוא שלהם. הצבא הירדני, שהיה גיבור היום האמיתי, צפה נדהם בחטיפת התהילה ממנו, והפעולה ציינה את ראשית ההתפוררות ביחסים עם המחבלים, שהובילה למערכה שניהל הצבא נגדם בספטמבר "השחור" של 1970.
צליחת התעלה
לאחר קרבות הבלימה והתקפות הנגד הכושלות בימים הראשונים של המלחמה, הייתה מערכת הצליחה המערכה המרכזית של מלחמת יום הכיפורים. כמו למלחמה כולה, גם למערכה הזאת צה"ל הגיע לא מוכן. לאחר היסוסים והתלבטויות אם ומתי לצאת אליה, צה"ל ניהל אותה תוך אלתורים רבים ובמחיר יקר.
תורת הצליחה פותחה כולה על בסיס ההנחה שהגדה המזרחית של התעלה תוחזק בידי צה"ל ותהיה שטח ההיערכות למבצע. בפועל, הנסיבות חייבו לנהל קרב הבקעה מתיש אל התעלה לפני הצליחה. במהלך ההבקעה הפך המבצע מאוגדתי לדו-אוגדתי וחייב מעבר אוגדה בתוך אוגדה, נושא מורכב שלא היה מוכר ולא תורגל מעולם.
בימים הראשונים למבצע היה פער גדול בין תמונת המצב במפקדת החזית ובמטכ"ל לבין המציאות בשטח. אמצעי הצליחה נגררו מרחק רב, תוך תקלות טכניות ומבצעיות רבות.
בגלל התקלות והפיגור בלוח הזמנים, האמצעים הופעלו שלא על פי התורה. זו אמרה שלאחר צליחה של כוח רגלי בסירות גומי יוכנס למים גשר סער, גשר הגלילים שפיתוחו הושלם בקושי ערב המלחמה ולא נוסה מעולם בשלמותו, אחריו ייבנה גשר מדוברות ולבסוף גשרים קבועים, כאשר דוברות ניידות, התמסחים, משמשים כגיבוי.
בפועל, התמסחים הופעלו מיד לאחר סירות הגומי, גשר הדוברות הוקם כעבור יומיים וגשר הסער כעבור שלושה ימים. עוד יום נדרש לריכוז כוחות בראש הגשר הקטן שהוחזק ממערב לתעלה, ורק אז אפשר היה לעבור מפשיטות יחידות למתקפה משמעותיה שהובילה לאחר כיתור ארמיה 3 המצרית וכישלון הניסיון לכבוש את סואץ, לסיומה הרשמי של המלחמה בהסכם הפסקת אש.
מערכת הצליחה הייתה אמנם נקודת המפנה במלחמה בחזית הדרום, אך היא גם חשפה את העובדה שהבעיה של צה"ל לא הייתה ההפתעה שאובדן העשתונות בפיקוד נמשך. התברר שצה"ל סבל מליקויים יסודיים שנמשכו גם אחרי קרבות הבלימה, עד לסיום המלחמה בקרבות סואץ והחרמון. ליקויים שתוקנו בחלקם רק בשנים הבאות.
