מכתב היסטורי של דוד בן גוריון לרמטכ"ל השלישי של צה"ל מרדכי מקלף מ-1952 מוצע למכירה פומבית במחיר פתיחה של 330 דולר כולל מע"מ. במכתב שמוצע על-ידי בית המכירות הפומביות "דיינסטי", מתווה בן גוריון את הדרך שבה צה"ל צריך להיבנות, ומורה לשחרר מהצבא את כל החיילים הלא חיוניים למאמץ המלחמתי לטובת המאמץ האזרחי.
המכתב שהגיע לבית המכירות על-ידי אספן מסמכים - מודפס במכונת כתיבה על-גבי נייר מכתבים רשמי של ראש ממשלת ישראל ובחתימת ידו של בן גוריון. במסמך יש תיקונים קלים בגוף המכתב בכתב ידו של ראש הממשלה. הוא נכתב 8 בדצמבר 1952 בירושלים.
במכתבו מסביר בן גוריון למקלף כיצד היא חלוקת הכוח הנכונה בין הצבא לצרכים האזרחיים: ביטחון ישראל נשען על יכולתו הכוללות של עם ישראל, ולא על יכולת הצבא בלבד - אל היכולת הצבאית יש לצרף את יכולת המשק, הכלכלה והמוסר היוצרים כולם יחדיו את כוחו של העם. בדבריו מדגיש בן גוריון כי הצבא איננו הגורם היחיד לביטחון ישראל. הוא מוסיף כי תפקידו של הצבא הוא להיות מוכן לבלום פלישה פתאומית של האויב, אך ככל שאין הצבא זקוק לחיילים למטרה זו עליו לשחררם לטובת המשק וכלכלת המדינה.
בן גוריון מוסיף ומתווה הוראות פרטניות בקו זה: "יש לקצץ לא פחות משלושת אלפים אזרחים בשירות הצבא, ולבטל את כל הפונקציונלים (בין חיילים ובין אזרחים) שאין עבודתם צריכה להיעשות דווקא בצבא, ואפשר לעשותה בבתי מלאכה אזרחיים או על ידי קבלנים פרטיים", וממשיך ומורה: "שיא כוח האדם בצבא הקבע גבוה למעלה מן הצורך ומן היכולת, ויש להקטינו באלפיים איש, ולשחרר כל הבלתי יעילים והבלתי הכרחיים". במובן הכלכלי קובע בן גוריון כי "יש לפטר משירות חובה כל אלה שהצבא חייב בתמיכת משפחתם בסכומים ניכרים לאחר שעברו אימון בסיסי מלבד בעלי מקצוע חיוניים לצבא", ומורה לרמטכ"ל לבטל כל כפילות בשירות הביטחון.
השקפת עולמו של בן גוריון כפי שהיא באה לידי ביטוי במכתב הייתה אז "נגד הזרם", כשמערכת הביטחון דרשה עוד ועוד גיוסים בהעמידה את צה"ל כזרוע החשובה ביותר של מדינת ישראל. ואף שבן גוריון עצמו היה זה אשר הגדיר את צה"ל כ"צבא העם", הוא ידע לסמן לו גבולות ברורים. ב-1952 ניצבה מדינת ישראל הצעירה בפני אתגר כפול: מצד אחד, התמודדות מתמשכת עם איום ביטחוני מצד שכנות עוינות, ומצד שני - בנייה כלכלית וחברתית כמעט יש מאין, תוך קליטת גלי עלייה המוניים. צה"ל היה עדיין צבא בהתהוות, אך כבר הפך לארגון ממוסד עם צבא קבע, שירות חובה, ומערכות תמיכה אזרחיות פנימיות רחבות.
על רקע זה, הדגיש בן גוריון כראש הממשלה ושר הביטחון, כי ביטחונה של ישראל אינו נשען על הכוח הצבאי לבדו, אלא על מכלול הכוחות של העם כולו: המשק, הכלכלה, המוסר הלאומי והחוסן האזרחי. במכתבו מ-1952 הוא מבקש לעצב את דמותו של צה"ל כצבא יעיל, מדוד וקשוב לצרכים האזרחיים של מדינה מתפתחת, היודע את גבולותיו. מדיניותו שיקפה גישה מערכתית מושכלת, לפיה צבא חזק אינו נמדד בגודלו ובגיוס כל מי שרק ניתן, אלא בהכרת מקומו במכלול האיזון בין ביטחון לבין פיתוח לאומי, ושחרור מספר החיילים המפר איזון זה.
