המלחמה הנוכחית מדגימה שוב, וביתר שאת, את מה שחוקרי המזרח התיכון מזהים כבר מספר שנים: ישראל הצליחה לייצר רשת ענפה של קשרים ביטחוניים עם גורמים רבים איתם אין לה יחסים דיפלומטיים. בשונה מבריתות אסטרטגיות דוגמת נאט"ו, ישראל מקדמת שיתופי פעולה אזוריים בהיעדר קשרים פורמאליים.
טכניקת יצירת הקשרים מגוונת ומבוססת על כך שארה"ב הקימה מעין קואליציה צבאית דה-פקטו שהיא עומדת בראשה. ההחלטה האמריקאית להכליל את ישראל תחת פיקוד המרכז הצבאי שלה (CENTCOM) היוותה התפתחות מהותית בתהליך זה, אשר מאפשרת שיתופי פעולה צבאיים בין ישראל למדינות ערב הפועלות גם הן מול הפיקוד. כל מדינה נמצאת לכאורה בקשרים רק מול ארה"ב, אך בפועל ארה"ב משמשת כ"דבק" המחבר בין ישראל למדינות ערב.
כך, לדוגמא, היכולת ליירט טילים הנורים מאיראן לכיוון ישראל מתבססת גם על מודיעין המגיע ישירות לישראל ממתקנים וגופים הפרוסים במקומות שונים במזרח התיכון, חלקם במדינות עימן לישראל אין קשרים.
זו לא הדרך היחידה ליצירת מארג היחסים. הטיסות הישראליות מעל מדינות האזור ויירוט הטילים מעל שטחיהן נעשה תוך "עצימת עין" או הסכם שבשתיקה. גם מערכות יחסים כלכליות בין תעשיות ביטחוניות ממשלתיות ואזרחיות שנוצרות בין ישראל למדינות ערב הן חלק מאותה רשת יחסים, וכך הם גם הקשרים שישראל מקיימת עם מליציות לא-ממשלתיות במדינות אויב.
מהלכים אלה, ועוד רבים דומים להם, הם תגובה לשינויים באיומים שחוות מדינות בעידן הנוכחי (לא רק ישראל): הסכנות מורכבות, הן לא מצויות בהכרח רק בגבול המיידי שלהן, ולכן הן נזקקות לקשרים עם מדינות ושחקנים נוספים. הדרך להגנה אינה תלויה עוד רק במדינה עצמה והיא נאלצת "להפריט" חלק מביטחונה. מדינות הופכות חשופות יותר כיוון ששיתופי הפעולה דורשים מהן לחלוק מידע ואמצעים, אך הן מאמינות כי כך הן מגינות על עצמן טוב יותר.
עולה השאלה האם אנו לא עדים לתופעה בה ישראל מצליחה ליצור מעין חזית אזורית למול מה שהיא מכנה "ציר הרשע" אך אינה מוכנה לעשות את מה שנדרש כדי להפוך יחסים אלה לרשמיים
כאשר מערכת יחסים כזו מתקיימת בין מדינות עם קשרים מבוססים, חזקים ורשמיים – הרי שהסיכון שהמדינות לוקחות על עצמן קטן יחסית. אולם כאשר מערכת היחסים מתקיימת בין מדינות ללא יחסים ביטחוניים רשמיים, שחלקן הן אף אויבות-בפוטנציה, הסיכון עלול להיות גדול בהרבה. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ אומנם חוזר וטוען כי ברית נאט"ו אינה מתפקדת בפועל, ומכאן ניתן לתהות עד כמה בריתות רשמיות הן אפקטיביות; אך ברית לא-ממוסדת עם גורמים שיכולים במחי רגע לפעול נגד השותפים, נדמית כמסוכנת בהרבה.
חלק לא מבוטל מההתנהלות הישראלית הביטחונית במלחמה הנוכחית קשור בשיתופי פעולה מעין אלה: לא מבוססים, ניתנים להכחשה, לא פורמאליים, בין ישראל לבין מדינות וגופים שבכל רגע נתון יכולים לצאת מהברית-הלא-כתובה ואף לפעול נגד חלק מהחברים בה. במציאות אזורית ללא-הסכמים, היכולת הישראלית לפעול כך נראית כהצלחה כבירה, אולי אף כנגד כל הסיכויים. זאת במיוחד כאשר ברור שללא מערכות היחסים השקטות הללו, הביטחון הישראלי – הן ההגנתי והן ההתקפי – היה נפגע.
יובל בנזימן הקשרים ההדוקים הלא-רשמיים עלולים להתברר גם כחרב-פיפיות. מעבר לסכנה שבהסתמכות רבה מדי על גורמים זרים, הם עלולים להוביל את ישראל לשימור מצב אי-הלוחמה במקום להביאה לחתור ליצירת הסכמים רשמיים עם אותן מדינות.
כך, לדוגמא, ראש הממשלה בנימין נתניהו מדבר על מהפכה ביחסים עם העולם הערבי כבר מעל לעשור ורק לאחרונה הזכיר שוב שהסכם שלום עם ערב הסעודית אפשרי. אך כיוון שהשלום עוד לא הגיע, עולה השאלה האם אנו לא עדים לתופעה ההפוכה: ישראל מצליחה ליצור מעין חזית אזורית למול מה שהיא מכנה "ציר הרשע" אך אינה מוכנה לעשות את מה שנדרש כדי להפוך יחסים אלה לרשמיים, בעיקר בדמות התקדמות לעבר פתרון הסכסוך עם הפלסטינים. כך פרדיגמת ביטחון של קשרים אזוריים לא-רשמיים היא הצלחה חסרת תקדים, אך אולי מובילה אותנו דווקא לשימור מערכת יחסים מזרח תיכונית הבנויה על הכחשות ועסקאות מתחת לשולחן מהן ניתן לסגת, ולא להסכמי שלום רשמיים.
ד"ר יובל בנזימן - התוכנית לחקר סכסוכים ומרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטה העברית
