מלחמת איראן השנייה - היום ה-13: ככל שחולפים הימים מתלכדות הזירות במזרח ובצפון, ואיראן וחיזבאללה מגבירים את המאמצים לאתגר את ישראל. חיזבאללה הבין בתחילת המערכה שעבורו מדובר במלחמת קיום. כשטיל פוגע בטהרן, את ההדף מרגישים בביירות. לכן, יו"ר הארגון נעים קאסם לא "נכנע" ללחץ האיראני - הוא מחויב לו. כשיעי-לבנוני, בתפיסת העולם שלו יש סדר היררכי ברור: קודם שיעי, ורק אחר כך לבנוני. כאשר הליבה של הזהות האזורית הזאת מאוימת, מבחינתו אין שאלה של לחץ, אלא של מחויבות אידאולוגית ודתית.
לכן הוא לא מסתפק בירי סמלי. אתמול (רביעי) בערב הוא בחר להסלים את המערכה עם מטח רחב של כ-200 רקטות לישראל וכ-20 כלי טיס בלתי מאוישים.
יירוטים באזור חיפה, אתמול:
יירוטים באזור חיפה
צה"ל לקח הבוקר אחריות על הטעות שבמסגרתה לא הכין את התושבים בצפון להסלמה והשאיר לראשי רשויות – רונן מרלי מנהריה ומשה דוידוביץ ממטה אשר – לעדכן את הציבור. האירוע הזה יצר משבר אמון חמור שאין לזלזל בו בזמן מלחמה עצימה שמתרחשת גם בעורף.
בהיבט המבצעי צה"ל הגביר את התקיפות בדרום לבנון, פינה חלקים נרחבים מהאזור והגדיל את מספר המגננים (המוצבים הניידים ברצועה הקרובה לגדר). ועדיין צריך להזכיר עם איזו מפלצת עלולה הייתה ישראל להתמודד בצפון בזמן מלחמה עם איראן אלמלא יצאה למבצע "חיצי הצפון" נגד חיזבאללה בסתיו 2024. היו אז כאלה שהתנגדו לפעולה, או שסברו שניתן להסתפק בהבנות בלתי כתובות עם חסן נסראללה, ולהשאיר מעבר לגבול יותר מ-100 אלף רקטות וטילים, אלפים רבים מהם בעלי טווח המגיע למרכז הארץ; שלא לדבר על כוח רדואן שחיכה בקו הכפרים הראשון מעבר לגדר הגבול, במוכנות של שעות בודדות להוציא לפועל תרחיש נוסח 7 באוקטובר.
האמת הפשוטה היא שאם חיזבאללה היה נמצא היום בממדים שלו לפני 2024, צה"ל כנראה לא היה תוקף כלל באיראן. לא במבצע "עם כלביא" ולא ב"שאגת הארי".
חיזבאללה ספג מכה קשה במבצע חיצי הצפון (ועשוי היה לספוג יותר, אלמלא עצרו האמריקנים את צה"ל וכפו הסכם). אבל צריך להיזהר מאשליית הזבנג וגמרנו. אין דבר כזה. גם אחרי מבצע צבאי מוצלח מאוד דוגמת חומת מגן מ-2002, ולמרות שצה"ל פועל ביהודה ושומרון כמעט מדי לילה כבר יותר משני עשורים, עדיין מתרחשים פיגועים וניסיונות פיגוע. זו המציאות של מערכה מתמשכת מול ארגוני טרור.
כך גם מול חיזבאללה. ההישגים אדירים אבל המערכה לא נגמרה. היו ונותרו לו יכולות, כ-20% פחות או יותר ממה שהיו לו ערב המלחמה. זה עדיין מספיק כדי לשגר עשרות רבות של רקטות מדויקות למרכז הארץ ולפחות כ-20 אלף רקטות קצרות טווח לעבר הצפון. פירוק היכולות הצבאיות שלו חייב להישאר יעד מרכזי במלחמה. האתגר הוא כיצד לנהוג כאשר החזית העיקרית היא איראן והמשאבים מוגבלים.
הדרך לפירוק של חיזבאללה לא עוברת ברדיפה אחרי המשגר הבודד. זה יעד שלא יושג אף פעם. היא עוברת דרך הגברת הלחץ על מדינת לבנון, כדי שזו בתורה תגביר את הלחץ על הארגון. הלחימה צריכה להסתיים בהבנה ברורה במערכת הלבנונית שישראל לא תהיה מוכנה לחיות עם חיזבאללה בגבול הצפוני שלה.
עדיין קיים איום על המטוסים
בצה"ל מתגבשת בימים האחרונים התרשמות ברורה מהשיחות עם המקבילים בצבא ארה"ב: בוושינגטון לא נערכים בשלב הזה לסגירת המלחמה. להיפך. האמריקנים מתכוננים להרחבה שלה. עוד ועוד כוחות מוזרמים לאזור, והתחושה בצה"ל היא שהמערכה נכנסת לשלבים עמוקים יותר בנפח התקיפות.
ההערכה הזאת נשענת על החיבור המבצעי ההדוק שנוצר בין שני הצבאות. ישראל וארה"ב יצאו למערכה לאחר קבוצת פקודות משותפת. במטה פיקוד המרכז האמריקני (סנטקום) יושבים שני קצינים ישראלים בדרגת תת-אלוף - אחד מחיל האוויר ואחד מאגף המבצעים - שמנהלים יחד עם שותפיהם את התוכניות. במקביל, סביב שולחן ניהול המלחמה בישראל נמצא גנרל אמריקני בדרגת שלושה כוכבים.
תקיפת מחסומים של הבסיג' בטהרן
(צילום: דובר צה"ל)
חלוקת העבודה ברורה, ולכל אחד מהצבאות יש אזורי תקיפה שונים, אבל בנק המטרות המודיעיני משותף ותוכניות התקיפה מתואמות. בישראל פועל תא מודיעין שמזרים מטרות בזמן אמת גם עבור כטב"מים אמריקניים הפועלים בשמי איראן. האיום על המטוסים עדיין קיים משום שמערכות טילי קרקע-אוויר פוזרו ברחבי איראן, ולמרות זאת העליונות האווירית נשמרת.
אחרי מכת הפתיחה - שכללה חיסול של המנהיג עלי חמינאי, פגיעה בצמרת הביטחונית של איראן, השגת עליונות אווירית ודיכוי חלק גדול מהירי לעבר ישראל - נכנסה המערכה לשלב פחות "זוהר" אך מכריע: כתישה. במערכת הביטחון מסבירים שמטרת הכתישה אינה רק פגיעה בנכסים עכשוויים של איראן, אלא גם גריעה של יכולות המחקר והפיתוח העתידיות של המשטר. כלומר, לא רק לשבור את מה שקיים - אלא גם למנוע את מה שעוד מתוכנן להיבנות. המאמץ הזה נשען על עבודת מודיעין שנבנתה מאז דצמבר ובמסגרתה רוכז מאמץ מואץ נגד מטרות משטר, אישים בכירים ומרכזי כוח.
מערך הטילים נשאר יעד מרכזי גם בשלב הזה של המלחמה. לפי הנתונים שבידי צה"ל, לפניה החזיקה איראן בכ-460 משגרי טילים וכיום נותרו בידיה כ-140 בלבד. המאמץ נמשך באיתור והשמדת המשגרים שנותרו, לצד ניסיונות לשבש את השימוש בהם, בין היתר באמצעות יצירת "פקקים" במנהרות שבהן הם מוסתרים.
קצב הירי לעבר ישראל משקף את הפגיעה ביכולות. לפי התכנון המקורי של האיראנים, בתגובה למכת הפתיחה הם היו אמורים לשגר יותר מ-100 טילים, ובהמשך לשמור על קצב של עשרות רבות מדי יום. בפועל, הקצב עומד על כ-15 טילים ביום בממוצע.
בישראל מזהים סימנים ראשונים לשחיקה בתוך מנגנוני המשטר. לפי גורמים בצה"ל, מתחילים להופיע בקיעים במשמרות המהפכה לצד תופעות ראשונות של עריקות, אבל מדובר עדיין בתהליכים מוקדמים מאוד.
במטכ"ל מסתכלים מעבר לסטטיסטיקה היומית של תקיפות ושיגורים ומתעקשים שהמטרה רחבה יותר. "אנחנו פועלים לייצר תנאים צבאיים להחלפת השלטון", אומרים גורמים בכירים. לדבריהם, הפגיעה העמוקה במנגנוני המשטר עשויה ליצור תנאים לשינוי, גם אם התוצאות יגיעו רק לאחר שהלחימה תסתיים.
ברקע עומדת גם סוגיית הגרעין. למרות ההצהרות על הישגים אחרי מבצע עם כלביא, אומר בכיר במטכ"ל: "אם לא היינו תוקפים עכשיו, תוכנית הגרעין הצבאית של איראן הייתה נכנסת למרחב החסינות". גורמים אחרים בצה"ל הוסיפו: "אם נעצור עכשיו, השאלה שתישאל בעתיד תהיה איך לא השלמנו את המשימה ההיסטורית".
מבחינת ישראל המערכה הזו אינה סבב. "אנחנו נלחמים נגד ראש התמנון", אומרים בכירים בצה"ל. "וכדי לפתור את הבעיה האסטרטגית הגדולה ביותר של ישראל - צריך להכריע אותו".
