המלחמה הנוכחית תשפיע לא רק על זהות המשטר האיראני. היא האירוע שיגדיר את הנכס האסטרטגי החשוב ביותר שלנו: יחסי ישראל-ארה"ב. עבור האמריקאים מדובר במלחמה הגדולה ביותר זה שנים. היא מגיעה על סיפם של חילופי דורות בהנהגה, קיטוב פוליטי אדיר, וחשש מפני הסתבכות נוסח עיראק או אפגניסטאן.
זהות השותפה למערכה, ישראל, מעוררת שם מחלוקת אף היא. שנים של קמפיין קטארי להכתמת ישראל תרם לכך רבות. הפיכתנו לנושא מפלגתי באמריקה גם לא סייעה בדיוק. כל אלה, בליווי אנטישמיות גואה, יצרו קוקטייל רגשי, פוליטי וציבורי שהוגש עם תחילת המלחמה. האופן בו תיתפס בדיעבד באמריקה, יקרין גם על טיב היחסים איתנו, דורות קדימה. תדמית ישראל כמי שגררה את ארה"ב לבוץ, או כשותפה שתרמה להצלחה אמריקאית – לא רק תאפשר שיתופי פעולה כאלה בעתיד. היא תאפיין חלקים נרחבים במערכת היחסים הזו.
ישראל מוכרחה לחשוב על תמונת הסיום למערכה הזו. איך היא תראה, מה יאמרו עליה, מה יהיו סמליה, מה ייזכר ממנה. האופן שבו תיצרב בזיכרון האמריקאי, יכריע אם מגמות העומק שלפנינו רק יחריפו או דווקא יתמתנו
בהיבטי דעת הקהל, הזווית בה נכנסה ישראל ל"זעם אפי", אינה אידאלית. לפי סקר הרווארד-האריס מלפני כשבועיים, 58% מבני ה-18-24 בארה"ב תומכים בחמאס על פני ישראל. 42% מאותה קבוצת גיל, לפי סקר PEW מלפני כחצי שנה, סבורים שהסיוע הצבאי של ארה"ב לישראל מוגזם. כמה מאמינים שצריך לסייע לישראל יותר? רק 8%. השאלה האם המשך הסיוע נכון או לא – אינה רלוונטית. מה שחשוב להבין כאן הוא את טיב הסנטימנט השולט. וזה לא הכל. סקר גאלופ מלפני כשבועיים מראה ש-41% מהאמריקאים מזדהים יותר עם הפלסטינים, לעומת 36% בלבד שמזדהים איתנו. זה אולי נראה כמו הפרש קטן של 5% לטובת הפלסטינים, אבל למעשה מדובר במחיקת יתרון ישראלי של 24 שנים. עד שנת 2018, הפער לטובת ישראל היה 43%. המגמה ברורה.
התאמה יחסית בין התמיכה בטראמפ לתמיכה ב"זעם אפי"
סקרים אמריקאים אמנם מלמדים על התאמה יחסית בין התמיכה בטראמפ לתמיכה ב"זעם אפי". אבל בחדר הסגלגל לא תמיד ישב ידידנו הגדול ביותר. ההסתכלות צריכה להיות גם לטווח הבינוני והרחוק. זה לא אומר שצריך להתמכר לדיונים על אסטרטגית יציאה. אבל זה כן אומר שישראל מוכרחה לחשוב על תמונת הסיום למערכה הזו. איך היא תראה, מה יאמרו עליה, מה יהיו סמליה, מה ייזכר ממנה. האופן שבו תיצרב בזיכרון האמריקאי, יכריע אם מגמות העומק שלפנינו רק יחריפו או דווקא יתמתנו.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזיחשוב להדגיש שההיגיון כאן אינו התנחמדות או שיווק המערכה לוורודי שיער קיצוניים. אותם כנראה שלא נוכל לשכנע. תמיכתם בכל צורר או רודן מובטחת כל עוד ילחם בנו. העניין הוא שההנהגה העתידית של אמריקה עשויה להיות מושפעת מהם. והכוונה אינה לקיצוניים דוגמת ממדאני. הוא משתייך לאותם 10% שיהיו נגדנו בכל מצב. במקביל, הרעיון פה אינו להתכתב עם אותם 10% הופכיים, שיהיו איתנו לא משנה מה. המטרה כאן היא להתמקד ב-80% באמצע שבורכו באי-הידיעה. אליהם צריכה ישראל לכוון כדי למנוע סחף לשוליים הקיצוניים שמתרחבים. בהם עליה להתחשב כשהיא מתכננת את האופן בו תיזכר המערכה בדיעבד, במישיגן, טקסס או אריזונה.
המלחמה הנוכחית צודקת וחשובה. השפעתה היסטורית. אבל היא לא תתוחם לטהרן בלבד. ישראל צריכה לחשוב גם על תמונת הסיום שלה, והאופן בו תיתפס על ידי האמריקאים. גווניה ישפיעו על הברית האסטרטגית החשובה מכולן. וזה, קריטי לא פחות מהפלת המשטר.
