כמעט שבוע לאחר התקיפה החריגה של ישראל בקטאר, ובישראל עדיין דנים במשמעותה ובהשלכות שלה. כמה נהרגו ונפצעו? מי הדליף? האם טראמפ עדכן את קטאר - ואיך זה שבסוף בכירי חמאס שהו בחדר אחר?
משהו בהשתלשלות האירועים לא הגיוני. איך יוצאים לפעולה כל כך לא שגרתית בזמן הכי לא נכון, ובמקום שיכול רק להבעיר עוד יותר את המצב? איך מוסיפים עוד סימני שאלה למציאות שגם ככה מתקשים לסיים אותה? ואיך זה שראש הממשלה מיד יוצא ומצהיר כי הוא אחראי לפעולה? ממתי הוא מתנדב להיות אחראי למשהו – בטח כשלא מדובר בהצלחה?
קבלת החלטות היא אולי הדבר החשוב ביותר אצל מנהיג - וסיפור התקיפה בקטאר מרגיש כמו החלטה שלא בהכרח היה הגיוני לקבל מכל כך הרבה סיבות וסימני שאלה. אלא אם כן עצם התקיפה עצמה, לא משנה אם צלחה או כשלה – היא המטרה.
כבר בפיגוע בירושלים, כשנתניהו הגיע לאירוע – משהו לא היה נראה הגיוני. ממתי נתניהו ממהר להגיע לאירוע כל כך רגיש, כשברור שעצם הנוכחות שלו שם רק תגרום לכך שהוא יישא באחריות ויואשם שאין פתרון כשהימין על מלא לא מביא ביטחון.
המשך המלחמה מכביד על הכוחות שמרוכזים בעזה, ועכשיו – פיגוע שיוצא דווקא מיהודה ושומרון. שנתניהו שבמשך שנתיים לא הגיע לניר עוז מתייצב לפתע בפיגוע. ממתי הוא מנהיג שמגיע לאירוע?
נתניהו לא רק הגיע לפיגוע אלא גם טרח להגיב, וכמובן – להסית שוב כנגד בג"ץ, בנקודת זמן כל כך לא הגיונית ורגישה. אין שום דבר מקרי – יש לזה סיבה. וכשבהמשך היום התבשרנו על נפילה של ארבעה חיילים, זה היה יום שבו המורל הלאומי שלנו כעם התרסק סופית.
מה נתניהו עשה? העניק לנו תשובה: תקיפה בקטאר – נחמה. נתניהו למחרת כאילו הגיש לנו נקמה וקישר את הדברים. הוא טרח להסביר מיד כשהתוודענו לתקיפה בקטאר, שזו הגיעה כתגובה לאותו פיגוע בירושלים ולתקרית רביעיית החיילים בעזה.
כדי לתקוף את בכירי חמאס יש כל כך הרבה מניעים ברורים – לא באמת צריך לתת לנו עוד סיבה. יש מניע אחד מאוד ברור שנקרא 7 באוקטובר. לא באמת צריך להסביר לנו מדוע אתה תוקף את בכירי חמאס. אבל נתניהו הרגיש צורך לתת הסבר. הוא ידע שהתזמון הוא רגיש, ויש כאן בעיה מהותית למקום עצמו ולמול עסקה. הוא גם הוזהר על ידי לא מעט אנשי ביטחון וצבא שלא תוקפים את מי שאתה נמצא איתו בעיצומה של עסקה. אז מה יעשה נתניהו שממש רוצה לתקוף? בדיוק מה שעשה – הסביר את זה כנקמה.
שימו לב – הוא לא חשש שנדע שיש מי שהתנגד, ושהוא החליט על כך בעצמו. הוא רצה שנדע שהוא החליט על זה, ושזה באחריותו. אחרת לא היה מגיע לאירוע הפיגוע, ולא היה מסביר זאת באופן ברור.
בנוסף לכך, לא מעט פרשנים ועיתונאים באולפנים דאגו לציין שנתניהו לקח את ההחלטה בניגוד לאזהרות מערכת הביטחון. ולכן – זו תהיה האחריות שלו ורק שלו, אם היא תצליח וגם אם לא.
נדמה לי שזה בדיוק מה שנתניהו רצה: שלא יהיה אדם אחד, משום צד, שלא ידע – הוא וקטאר, אין ביניהם שום קשר. הוא מוכן לתקוף שם תהיה אשר תהיה התוצאה. קטאר-גייט, שמה. גם כשהתברר אחרי כמה ימים שהתקיפה לא צלחה – נתניהו ממשיך לקחת עליה אחריות מלאה. לוקח אחריות על כישלון של פעולה? האומנם? איך זה יכול להיות?
זה יכול להיות רק בסיטואציה אחת ויחידה: מבחינתו, הוא לוקח אחריות כי למה שהוא כיוון ורצה – יש פה הצלחה. הייתה תקיפה, נקודה.
אז נתניהו הרחיק שוב את סיום המלחמה בעוד כמה ימים, אם לא כמה שבועות קדימה, ואיחד את כולם נגד ישראל. כי מי צריך נורמליזציה כשאפשר להמשיך לחיות פה ולהתנהל באופן לא נורמלי?
הצליחה התקיפה או לא? תפגע או לא תפגע בעסקה? את מי זה מעניין? אצל נתניהו לא משנה באמת מה התוצאה של התקיפה. עצם התקיפה – זו הייתה המטרה. אחרת הוא לא היה מיד קושר אותה לפיגוע, לא היה לוקח עליה אחריות כמחליט הבלעדי, ולא היה מגיב מיד אחרי שנודע שהיא כשלה.
הוא גם טרח לעדכן את טראמפ, כי הניח שזה לא ייעצר שם. וגם את זה הוא לקח בחשבון – כי מבחינתו זה לא משנה. זה אפילו מעולה! גם טראמפ, כשירחיק את עצמו מהתקיפה, ידאג להפנות אליו (לנתניהו) אצבע מאשימה.
זו המטרה: להרחיק כל קשר בינו לבין קטאר, ועל הדרך לקחת את הסיכון לשיבוש עסקה. זו הרי ממילא לא באמת המטרה הראשונה.
לא עסקת חטופים – לא מיטוט חמאס
המטרה היא המלחמה, הישרדותו, והמשך הבערת הסביבה. ולכן – מה זה משנה מי מת וכמה חומר נפץ היה? נתניהו משחק משחק משלו, כשכולכם מנסים לאמוד את תוצאות התקיפה, מנסים להבין מי שם שרד ועם מי אפשר לעשות עסקה. ככה כולם שוכחים שהכדור בכלל אצל נתניהו כל הזמן: אם הוא מחליט לעצור את המלחמה – החטופים חוזרים. זה נכון ולא משתנה כבר כמה חודשים.
דנה פאן לוזוןצילום: ניר קידראז נתניהו הרחיק שוב את סיום המלחמה בעוד כמה ימים, אם לא כמה שבועות קדימה, ואיחד את כולם נגד ישראל. כי מי צריך נורמליזציה כשאפשר להמשיך לחיות פה ולהתנהל באופן לא נורמלי?
הצליחה או לא הצליחה התקיפה? לא באמת נורא. העיקר – הכוונה.
הכותבת היא אשת תקשורת, פרשנית, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה, תקשורת וכלכלה ותואר שני בפסיכולוגיה חברתית פוליטית דוקטורנטית לממשל ומדיניות באוניברסיטה העברית. מרצה במכללת אונו.
