איילת נחמיאס ורביןאיילת נחמיאס ורבין
איילת נחמיאס ורבין
בבוקר הזה לפני חמש שנים התעוררתי להתמודדות המורכבת ביותר שחוויתי. היא נמשכה קצת פחות מיממה אף שהרגישה כמו נצח, ובמהלכה למדתי שיעור חשוב על בריתות במסדרונות הכנסת ועל נחישותם האכזרית וחושיהם המחודדים של כמה פוליטיקאים. גם אז, כמו היום (ד'), מדובר היה בבחירה החשאית של ח"כים לוועדה למינוי שופטים. וגם אז הסערה הייתה גדולה.
עבור הציבור מדובר בוועדה רחוקה ומנותקת שעולה לכותרות רק באירועים דרמטיים כמו מינוי שופטי עליון או בסערות עדתיות/מגדריות/פוליטיות הנוגעות לזהות המועמדים. אבל אחורי הקלעים שלה הם שדה קרב אישי, אנושי ומפלגתי, כיאה לאחת הוועדות החשובות והרגישות במערכת השלטונית בישראל.
על פי החוק, הוועדה לבחירת שופטים כוללת תשעה חברים: שר המשפטים, שר נוסף, נשיא בית המשפט העליון, שני שופטי עליון נוספים, שני חברי לשכת עורכי הדין ושני חברי כנסת (שכאמור נבחרים היום). באופן מסורתי מדובר בח"כ מהקואליציה וח"כ מהאופוזיציה.
אלא שב-2013, בתרגיל פוליטי מחוכם גם אם בעייתי, נבחרו יחד בוז'י הרצוג ויצחק כהן - שניהם היו אז ח"כים מהאופוזיציה. אחרי בחירות 2015, כשהכנסת החדשה הגיעה לבחור את הח"כים לוועדה, ריחפה באוויר הטינה שנטרה הקואליציה לאותו תרגיל ואי אפשר היה להגיע להסכמות שיכללו ח"כים משני צידי המפה הפוליטית.
באותו יום הייתי אני מועמדת מטעם האופוזיציה. למה היו אלה הבחירות המורכבות ביותר שעברתי? ובכן, מכיוון שמדובר בהצבעה חשאית, יכול כל מועמד להיפגש עם כל אחד מ-119 חברי הכנסת האחרים ולנסות לשכנע אותו לבחור בו, גם אם הוא מהמחנה הנגדי. כך כאמור נבחרו הרצוג וכהן, כך גם קורה בבחירות לנשיאות. יש מערכות יחסים, יש חיבה והערכה אישית, וכמובן ההיפך – טינה ושנאה. גם בסיעה שלי בפרט ובאופוזיציה בכלל היו ח"כים שלא הצביעו עבורי. חשבונות יש בכל מקום.
בתהליך מורכב שכנעתי את האופוזיציה שאהיה מועמדת יחד עם עפר שלח מיש עתיד, אלא ששרת המשפטים דאז איילת שקד רקחה דיל שבמסגרתו הצביעה הקואליציה על ח"כ נורית קורן (הליכוד) כנציגת הקואליציה, ועל ח"כ רוברט אילטוב מישראל ביתנו כנציג האופוזיציה (לכאורה נשמר המנהג של נציגות לאופוזיציה, אלא שתוך פחות משנה - יש האומרים שבאופן צפוי - הצטרפה ישראל ביתנו לקואליציה).
בעוד שקד עמלה על הדיל הקואליציוני שלה, אני עברתי ח"כ-ח"כ במאמץ לשכנע אותם לבחירה עניינית. בנקודה מסוימת באותו יום היו לא מעט ח"כים מהקואליציה – בעיקר מש"ס וכולנו - שהתכוונו לתמוך בי. הסיכויים נראו לא רעים.
אבל בכנסת לא קל לשמור על דיסקרטיות, ובמהלך היום הבין בנימין נתניהו שהדיל שבנתה שקד לא מונח בכיס שלו, ולכן דחה שוב ושוב את שעת ההצבעה. כשהתחוור לו שהמספרים כבר בעייתיים, הוא החל לזמן אליו את ראשי מפלגות הקואליציה (תמונתו יושב ליד אריה דרעי במליאה בצהריים זכורה לי היטב), והבהיר להם שזה דיל ברייקר: אם הדיל לא עובד, אין קואליציה.
מתי הבנתי שהפסדתי? לקראת השעה 23:00 כינס משה כחלון את חברי סיעתו, לא לפני שהתפנה להבהיר לי בחיוך חברי ופוליטי כאחד: "אני הולך להסביר להם איפה הם חיים". הישיבה של כחלון נגמרה ואט אט הגיעו אליי ח"כים שאמרו באי נוחות שיש להם בעיה. נגמר.

כמו אז, גם היום המתח אפף את המליאה. בין אם הוא מנצח או מפסיד, ייאמר לזכותו של נתניהו שאז כמו היום, הוא לא משאיר את העבודה לאחרים. כששומעים את צירוף המילים "ועדה למינוי שופטים" מתלווה אליה תחושה של פסגה נשגבת, קודש הקודשים שממנו ייוולד הצדק, אבל ברוב המקרים יגברו הדיל והתרגיל על פני הבחירה העניינית.
  • איילת נחמיאס ורבין היא סגנית נשיא התאחדות התעשיינים ולשעבר ח"כית במחנה הציוני
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com