לפני כמה ימים שמעתי שעיריית תל-אביב מחפשת רב ראשי חדש לעיר, והחלטתי להגיש את מועמדותי. כן, אתם קוראים נכון. אני, שלא למדתי יום אחד בישיבה, שמעולם לא נבחנתי על סוגיה בגמרא, ושהפעם האחרונה שפתחתי ספר דת היה כנראה בבר המצווה שלי – אני רוצה להיות הרב הראשי של העיר הגדולה בישראל. נשמע לכם מגוחך? בואו נחשוב על זה רגע.
במדינת ישראל כיום יש לנו שר אוצר שלפי מיטב ידיעתי לא למד מימיו קורס בסיסי בכלכלה. לא מאקרו, לא מיקרו, לא מדיניות מוניטרית. הוא מקבל החלטות שמשפיעות על מיליארדי שקלים, על הפנסיה שלנו, על יוקר המחיה – בלי שיש לו את הכלים הבסיסיים להבין את ההשלכות של מה שהוא עושה. ואנחנו? אנחנו מקבלים את זה. לא מוחים, לא דורשים, פשוט ממשיכים הלאה.
ואם כבר מדברים על שרים, בואו נסתכל על התמונה הרחבה יותר. שר החינוך לא חייב להיות מורה מנהל בית ספר או עם איזושהי הכשרה חינוכית. שר הבריאות לא חייב להיות רופא או להבין משהו ברפואה. או בבריאות. שרת התחבורה חייבת להבין הרבה בתחום המאוד מורכב של תחבורה. ואפילו שר הביטחון – תפקיד שפעם היה שמור לגנרלים ולאנשים עם ניסיון צבאי עשיר – גם הוא כבר לא דורש שום הכשרה מקצועית. אז למה דווקא רב צריך להיות מישהו שלמד להיות רב?
יש פה עיקרון מעניין שאנחנו בכלכלה ההתנהגותית קוראים לו "עיוורון נורמטיבי". אנחנו מתרגלים למצבים אבסורדיים עד שהם נראים לנו נורמליים. כשמישהו בא ואומר "הנה עוד אבסורד מאותו הסוג", פתאום זה נשמע מופרך – למרות שהוא בדיוק אותו דבר.
תחשבו על זה: מה התפקיד של רב עיר? לייצג את הקהילה היהודית, לתת מענה לשאלות הלכתיות, לחתן ולקבור, לפסוק בענייני כשרות. עכשיו תחשבו מה התפקיד של שר אוצר: לנהל את הכלכלה של מדינה שלמה, להחליט על תקציבים של מאות מיליארדים, להשפיע על חיי היומיום של תשעה מיליון אזרחים. אז אם מותר לשר אוצר לא להבין בכלכלה, למה אסור לרב לא להבין בהלכה?
ואולי דווקא מישהו כמוני, שמגיע מבחוץ, בלי האינטרסים הרבניים הרגילים, יכול להביא פרספקטיבה רעננה? אולי דווקא מי שלא עבר את ההכשרה המסורתית יכול לשאול שאלות שאף אחד לא שואל?
ואולי דווקא מישהו כמוני, שמגיע מבחוץ, בלי האינטרסים הרבניים הרגילים, יכול להביא פרספקטיבה רעננה? אולי דווקא מי שלא עבר את ההכשרה המסורתית יכול לשאול שאלות שאף אחד לא שואל? אני מודה, יש בזה קצת אירוניה. אני לא באמת חושב שאני צריך להיות רב ראשי. מה שאני כן חושב הוא שאנחנו צריכים להפסיק לקבל את המצב הנוכחי כמובן מאליו. אם אנחנו דורשים מרב להיות בעל הסמכה, למה אנחנו לא דורשים משר אוצר להבין בכלכלה? אם אנחנו מצפים ממורה להיות בעל תואר בהוראה, למה אנחנו לא מצפים משר חינוך להבין בחינוך?
הבעיה האמיתית היא לא שאני רוצה להיות רב. הבעיה היא שאנחנו כחברה הפסקנו לדרוש מינימום של מקצועיות מאלה שמנהלים את חיינו. הסטנדרטים שלנו ירדו כל כך נמוך, עד שהצעה אבסורדית כמו "בואו אהיה רב בלי ללמוד להיות רב" נשמעת כמעט הגיונית.
פרופ' דן אריאלייונתן בלוםאז לא, אני לא הולך להגיש מועמדות לרבנות תל-אביב. אבל אני כן חושב שאם המאמר הזה גרם לכם לחשוב לרגע על האבסורד – אז הוא עשה את שלו.
ואם בכל זאת מישהו יודע איפה נרשמים – תודיעו לי. אולי בכלל התפקיד שאני באמת צריך לחתור אליו זה להיות שר הדתות.
