לחבר טוב שלי שנמצא עכשיו במילואים, יש הרגל מוזר. בכל פעם שהוא חוזר מסבב בצפון הוא שולח לי תמונה של הנעליים שלו. לא של רגעים משעשעים שהוא תופס באמצע מנוחה או פעילות. רק נעלי הצבא. מכוסות בוץ, עם שרוכים פתוחים, ליד האוהל.
שאלתי אותו למה דווקא הנעליים והוא אמר: "כי בסוף, אחרי כל הבינה המלאכותית והחדשנות שאת חופרת עליה כל היום, אנחנו עדיין עושים כאן את רוב העבודה החשובה דרך הרגליים".
באמצע מרץ 2026 צה"ל הודיע שכוחות החלו בפעילות קרקעית ממוקדת בדרום לבנון, כחלק מהרחבת מרחב ההגנה הקדמי בצפון. זה החזיר לשיח מושגים כמו "רצועת ביטחון" ו"מרחב הגנה קדמי", ובעיקר הזכיר משהו פשוט: יש רגע שבו צריך חיילים שנכנסים ברגל, תופסים קו, בודקים בית, מחזיקים ציר, ונמצאים שם.
הבינה המלאכותית לא ביטלה את הצורך בגוף האנושי. היא הוסיפה שכבה של חישוב, חיישנים וניתוח, אבל לא החליפה את מה שקורה בקצה. מעל יש מודיעין, לוויינים, עיבוד נתונים, ולעיתים גם כלי תקיפה שמופעלים מרחוק. מתחת יש בן אדם עם קסדה, נשק, וחרדה שמצטברת בכל צעד בבוץ.
קל להתאהב באשליה של שליטה
חשבתי על זה הרבה בתקופה האחרונה. אני עובדת כל יום עם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר שהאנושות אי פעם יצרה, מערכות שיודעות לזהות דפוסים, למפות, להצליב מקורות, ולסייע בקבלת החלטות מהירה. בעולם הצבאי והמודיעיני, זה מתבטא ביכולת לקצר זמני איתור ותגובה, ולפעמים גם לייצר תמונת מצב שנראית "נקייה" יותר מזו שהייתה פעם.
מכאן קל להחליק לאשליה: שאפשר לנהל מלחמה כמו שמנהלים חדר בקרה. מרחוק. דרך מסכים. עם נקודות זוהרות על מפה. עם תחושה שהשדה כבר "ממופה", ולכן גם "נשלט". אבל אז מגיעה המציאות בלבנון, או בעזה, וטורקת לנו את הדלת בפרצוף. היא מחזירה אותנו אל הבוץ, תרתי משמע.
צלו של איינשטיין והפחד מאובדן שליטה
יש ציטוט שמייחסים לאלברט איינשטיין: "איני יודע באילו כלי נשק תתנהל מלחמת העולם השלישית, אך מלחמת העולם הרביעית תתנהל במקלות ובאבנים". שמופיע שוב ושוב בהקשרים של פחד מהסלמה שתמחק את מה שאנחנו מכירים.
ההחלטה להשאיר בני אדם בתוך הלולאה, גם במחיר כבד, היא לא רק עניין מבצעי. היא גם ניסיון להשאיר אחריות, שיקול דעת, ועצירה אפשרית במקום שבו מחשב מתוכנת להמשיך קדימה. המגפיים הבוציים הם לא רומנטיקה. הם תזכורת לזה שמישהו עדיין נושא בגוף שלו את המחיר ואת ההכרעה
בעידן מערכות אוטומטיות, הפחד הזה מקבל צורה חדשה. לא רק עוצמת האש היא הבעיה, אלא המהירות. יש חוקרים ואנשי ביטחון שמזהירים מפני תרחיש של הסלמה מהירה שמונעת על ידי מערכות חישוב ותגובה, שבה זמן ההחלטה מתקצר עד כדי כך שאין מקום לבלמים האנושיים.
במובן הזה, ההחלטה להשאיר בני אדם בתוך הלולאה, גם במחיר כבד, היא לא רק עניין מבצעי. היא גם ניסיון להשאיר אחריות, שיקול דעת, ועצירה אפשרית במקום שבו מחשב מתוכנת להמשיך קדימה. המגפיים הבוציים הם לא רומנטיקה. הם תזכורת לזה שמישהו עדיין נושא בגוף שלו את המחיר ואת ההכרעה.
הפער בין להשמיד לבין להכריע
לטכנולוגיה יש יכולת להפעיל אש מרחוק, לעיתים בדיוק גבוה, ולעיתים בהיקף גדול. אבל מול אויב שנטמע באוכלוסייה, משתמש בתווך אזרחי, ומתחפר מתחת לקרקע, יש גבול למה שאפשר "לפתור" מרחוק. בינה מלאכותית פועלת על הסתברות וסטטיסטיקה, בעוד שהכרעה בשטח דורשת הבנת הקשר. מכונה לא יכולה להבין את המשמעות של דגל מורם, של מבט בעיניים של כפרי לבנוני, או של שינוי באווירה הציבורית בצד השני. כאן "המגפיים" הם חיישן ששום לוויין לא יכול להחליף.
נוסף על כך, יש מגבלות מדיניות ומשפטיות שמצמצמות את השימוש בכוח. לפעמים זה נובע משיקולים של לגיטימציה בינלאומית, לפעמים מהדין הבינלאומי, ולפעמים פשוט מהבנה בסיסית שהשמדה רחבה מדי מייצרת מחיר אסטרטגי ארוך טווח. בתוך המסגרת הזו, צבאות מוצאים את עצמם שוב ושוב נשענים על דבר ישן: נוכחות פיזית. לא כי הם "לא הבינו את העתיד", אלא כי יש משימות שאש מרחוק לא משלימה, ובטח שלא מחליפה.
האפור של המוסר והגבול של המכונה
מערכות חכמות פועלות על הסתברות. הן מעריכות, מדרגות, ממליצות. זה יכול להיות מצוין לניתוח ולסיוע, אבל שדה הקרב הוא מקום שבו כל החלטה יכולה להתהפך ולהשתנות בגלל כוונה, פחד, ואפילו תנועה קטנה של יד רועדת.
והבעיה העמוקה יותר היא לא רק זיהוי. היא אחריות. החלטה על חיים ומוות, על ירי או עצירה, על חיפוש בבית שבו יש משפחה, לא מסתיימת ב"דיוק". היא מסתיימת בחתימה, במפקד, בחייל, במערכת משפטית, ובחברה שמחליטה מה היא מוכנה לשאת. את נטל האחריות הזה אי אפשר למסור למודל הסתברותי ולהעמיד פנים שזה פתרון.
שקר הסטריליות
כשמסתכלים על מלחמה דרך מסכים, יש סכנה נוספת: המלחמה נראית נקייה. אין ריח. אין לכלוך. אין בכי. יש נתונים. זה לא תמיד מרכך אלימות, לפעמים זה דווקא מאפשר לה להתרחב כי מרגישים רחוקים ממנה.
קרן שחרוכאשר האויב מבין את זה, הוא בונה את עצמו כדי לשבור את התלות שלנו בטכנולוגיה. הוא יורד מתחת לאדמה. הוא מצמצם חתימה. הוא פועל בסביבה שמקשה על תקשורת, ועל זיהוי. זה לא אומר שלוויינים "מתעוורים" לגמרי, אבל זה כן אומר שיש גבולות פיזיקליים ברורים למה שאפשר לראות ולנתח בזמן אמת מתחת לפני הקרקע.
בסוף היום, כשאני מסתכלת על התמונה של המגפיים האלה, אני מבינה למה החבר שלי שולח אותה. זו לא תלונה על תנאים. זו שורה תחתונה. בתוך עולם שמתקדם לאוטומציה ולמערכות שמבטיחות שליטה, המגפיים מזכירים שהכרעות בשטח עדיין נופלות על אנשים. ושיש מצבים שבהם ההחלטה להיכנס לבוץ היא לא כישלון טכנולוגי, אלא תזכורת למה שהטכנולוגיה לא אמורה להחליף.
קרן שחר היא מרצה ומדריכה לשימוש בבינה מלאכותית
