לרגעים, סעיד מולאי לא מאמין שהוא על אדמת ישראל, אדם חופשי. הוא הולך לאט על חוף הים בנתניה, נוצר את הרגע הזה, מתכופף מדי פעם אל החול הלח ואוסף צדפים להביא לילדיו, כמזכרת מביקור שלא ישכח. שגיא מוקי שם לב להתרגשות של חברו, שהגיע ארצה על מנת לערוך עימו קרב ראווה שהתקיים אתמול – ובכך לסגור מעגל של שבע שנים מאז אליפות העולם ההיא ב־2019, שמנעה מהשניים להיפגש על המזרן האמיתי.
מוקי מספר כמה הוא עצמו התרגש לקבל את מולאי בשדה התעופה, לשמוע ממנו במילותיו שהוא יכול להגיע הנה למרות היותו איראני, ושיש עוד רבים כמוהו שרק רוצים לעשות את זה. "הוא אמר לי שיש לו מזל", אומר הג'ודוקא בדימוס. "נכון שסעיד היה פה בעבר, כשהשתתף בגראנד סלאם ת"א 2021, אבל הייתה קורונה. הוא לא יכול היה לעשות יותר מדי. עכשיו המצב שונה, הכל רגוע. הוא היה אצל ההורים שלי בארוחה, והתרגש כל כך. רקדנו לצלילי שירים פרסיים. זאת הייתה חוויה מדהימה. בחלום הכי טוב שלי לא יכולתי לדמיין רגע כזה: שסעיד האיראני ואני נשב יחד לארוחה בבית שלי, נצחק על החיים וניהנה. זה ניצחון בשבילי ובשבילו, אחרי כל מה שעברנו".
מולאי נזכר בביקורים הראשונים שלו בישראל, וכמה חום ואהבה הוא קיבל מהקהל המקומי. "אנשים מהקהילה הפרסית שגרים פה תמכו בי, ולא רק הם. אני זוכר שאחרי מדליית הכסף שלי במאסטרס שהיה בירושלים (דצמבר 2022) יצאתי החוצה, והקהל ניגש אליי. אנשים אמרו לי כמה זה כבוד בשבילם, וזה היה גם בשבילי. עכשיו אני פה שוב, ואני לא יודע מה אני יכול להגיד חוץ מזה שאני כל כך שמח".
חברות שנולדה משנאה
זה קרה ב־28 באוגוסט 2019. מוקי עמד על המקום הכי גבוה בפודיום אחרי יום היסטורי. אולם מלבד הזכייה ההיא, שהפכה אותו לגבר הישראלי הראשון והיחיד שהוכתר לאלוף העולם בג'ודו, היה סיפור נוסף בתחרות ההיא: של מולאי. ההגרלה הובילה למפגש בין השניים בגמר, אלא שהאיראני, שהגיע כאלוף העולם, הפסיד בכוונה בחצי הגמר כדי לא לפגוש את הישראלי בלחץ המשטר בטהרן, ואיראן הושעתה מפעילות על ידי איגוד הג'ודו העולמי וחזרה רק בסוף 2023. אבל החלק המעניין היה ברמה האישית, כשמולאי ערק לגרמניה ובהמשך, הגיע לארץ לשתי תחרויות, כשבינו לבין מוקי התפתח קשר חברי חם וקרוב.
קשר חברי וקרוב
(צילום: ריאן פרויס)
"הקרב ההוא היה רגע שהרבה ייחלו לו. הייתה תקווה שהדברים יתחברו ונעלה יחד, ישראלי ואיראני, על אותו המזרן. קרו דברים שגדולים יותר מכל דמיון", נזכר מוקי במה שקרה מאחורי הקלעים של אותו יום. "אי־אפשר היה שלא להרגיש ולחוות את הטירוף. האתגר שלי היה להצליח להתעלם מהכל. מה שהורגש בבית סביב הנושא של סעיד זה לא מה שאני הרגשתי בתחרות. הנייד שלי היה על מצב טיסה, ואי־אפשר היה לדבר איתי. כשהרגשתי שהדברים האלה מציפים אותי, התכנסתי לתוך עצמי. נזכרתי שאני רוצה להיות הכי טוב בעולם".
"לסעיד של 2019 הייתי אומר שהוא ילמד מהאליפות ההיא את המשמעות של שלום וחברות", מציין מולאי. "מבחינת ג'ודו, המילה הראשונה אצלנו היא כבוד והשנייה היא חברות. עכשיו אני מרגיש כך". "אני מרגיש שאנחנו עושים פה היסטוריה שהיא מעבר לג'ודו. אלה החיים עצמם", מגיב מוקי. "את רואה מה קורה פה – כל כך הרבה מלחמות, שנאה, איבה. אנשים מתים בכל הצדדים. הסיפור שלנו נותן תקווה במציאות כמו היום, משהו לאנושות. זה גם מעבר לפוליטיקה, מעבר להכל. זאת הפשטות שיש לנו כבני אדם, ששנינו מקבלים אחד את השני".
"הסיפור שלנו נותן תקווה"
(צילום: SIPUR)
"הספורט שלנו מייצג חופש ושלום, זה כל כך חשוב", מוסיף מולאי. "יש כמה מסרים בקרב הזה ששגיא ואני עלינו אליו: להיות חזקים, לחשוב בעצמנו, לא לחשוש לעולם מהיריב שלך, להילחם בכבוד. שגיא הוא כמו אח עבורי, והוא גם אלוף מצוין. גם אני הייתי אלוף, ועכשיו, כשהקריירה הספורטיבית של שנינו הסתיימה ואנחנו כבר לא פעילים, אנחנו רוצים להראות לשתי המדינות שלנו – ישראל ואיראן – וגם לעולם, איך נראית המציאות עבורנו. אנחנו רוצים להציג את התרבויות, המדינות והעם. שגיא ואני כבר עושים את זה בהרצאות שלנו".
מוקי מסכם: "אנחנו נגיע להרבה מקומות, נספר את הסיפור שלנו, שמלא במסרים של אחדות, תקווה, אמונה, צמיחה ממשברים, אתגרים והתמודדות עם איומים. גופים גדולים מזמינים אותנו, חברות. אם בעבר השליחות שלנו הייתה על מזרן הג'ודו, היום זאת שליחות בזירת ההסברה, חיבור בין קהילות ודתות".
"זאת שליחות בזירת ההסברה"
(צילום: SIPUR)
סרט מלחמה ושלום
קרב הראווה שנערך אתמול היה הסצנה הנועלת של סרט תיעודי שיעסוק בסיפור של השניים. האירוע הופק על ידי "מיתוס" – חברת הפקות אירועי ספורט – ובתמיכת עיריית נתניה, בשיתוף עם חברת SIPUR, המלווה את החברות של מוקי ומולאי. הסרט יעלה באקרנים לא רק בישראל, בבימויו של יריב מוזר, וישודר ברשת 13. "סעיד מתרגש מסיום הסרט, מהקרב שלנו, מחכה לזה בקוצר רוח", אומר מוקי. "אני שמח שלא ויתרנו, שהצלחנו להראות את האנושיות. כספורטאי, אף פעם לא הייתי בקשר עם היריבים שלי. תמיד שמרתי על מרחק, ראיתי בקרבות מולם מלחמת עולם. עם סעיד זה אחרת, ואני מרגיש שלם עם הדרך הזאת. זה משהו אחר. אני בר מזל שעברתי את זה איתו, וביחד הצלחנו להראות לעולם שרק אהבה מנצחת".
לפני הקרב מולאי צוחק כשהוא אומר שהוא עדיין מגיע במוד תחרותי ומתאמן כל יום, ומחכה לראות איך זה יהיה להתחרות מול מוקי. הוא מעיד שאין בו טיפת חשש מכל התגובות ואולי ההשלכות שיגיעו בהמשך. "אני לא מרגיש הקלה שהמסע הזה, המעגל הזה, הולך להיסגר", הוא אומר. "אנחנו שני אלופים, מייצגים תרבויות למען האנשים בעולם. יכולים להראות דרך אחרת. שגיא ואני סמל לשלום".
מאוחר יותר, בארנה שבנתניה, שתי החליפות – אחת עם דגל ישראל והשנייה עם דגל איראן – היו מונחות זו לצד זו בחדר ההלבשה, שבו השניים התכוננו לקרב שלהם. "ג'ודו בלי גבולות", התנוסס שלט עם תמונות של השניים. "אני מחכה לזה כבר! מאושר", אמר מולאי לעוקבים של מוקי באינסטגרם, כשגם הוא משתף את תמונת החליפות. בחוץ, הקהל שהגיע לקרב המתין גם הוא לראות ניחוח של מזרח תיכון חדש, אולי.
"אנחנו סמל לשלום"
(צילום: SIPUR)
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
ראווה? הצחקתם אותם
ואז זה קרה. לקרב עלה מוקי עם אותו מבט חודר ועמוק, שהיה מלחיץ את היריבים שלו ומחזיר מיד לימיו הגדולים. מולאי נראה קצת מבולבל, לקח נשימה עמוקה בעודו מסדר את החגורה שלו. כשהכרוז הציג אותו כ"אחד הג'ודאים האמיצים בעולם", הוא זכה לתשואות מהקהל שהגיע, התקדם אל מוקי וקד קידה לפני שהשניים התחילו לנסות להפיל זה את זה.
מולאי הוא זה שפתח חזק, אבל גם אחרי שנתיים בלי ג'ודו תחרותי מוקי נתן את כל מה שיש לו. הוא הצליח להשיג ווזארי ורשם את הניקוד הראשון בקרב. אחד הנשקים שלו בעבר היה האחיזה בשרוול היריב, וגם הפעם הוא לא ויתר, וניסה למצוא את הפרצה לאיפון. גם כשמדובר בקרב ראווה, השניים נראו רציניים מאוד. ואז, ממש רגע אחרי שנתנו כיף, מוקי מצא את הדרך לסיים את הקרב בניצחון. השופט הכריז על הישראלי כמנצח, רגע לפני לחיצת יד וחיבוק בין השניים לתשואות הקהל.
בלי אבטחה, עם סלפי
השניים יורדים אל חדרי ההלבשה צמודים זה לזה, בלי שום אבטחה או גורמים עוינים כאלה ואחרים שמגיעים משום מקום. אחריהם עומדים עשרות ילדים נרגשים, עם טלפונים ניידים שלופים, ומחכים לסלפי. הכרוז מבקש להמתין לסיום האירוע, שיינעל עם שירת ההמנון הלאומי. "התקווה" הופכת להיות לא רק שיר, אלא גם כמיהה – ציפייה שהלופ של סבבי העימותים האינסופיים בין איראן לישראל ייקטע, ונוכל לזכות בעוד רגעים אמיתיים כאלה בתחרויות השונות, בלי יותר מדי דרמה מסביב. את השאר נשאיר לסרט, שקיבל סיום שיכול להיות רק טעימה ממה שיקרה כשיגיע השינוי האמיתי.
