עוד רגע יישמע הצלצול הראשון, ההורים יעמדו בכניסה לבית הספר עם דמעות בעיניים (התרגשות, כמובן. או הקלה, תלוי את מי שואלים), הילדים יתלוננו שהחופש נגמר "ממש באמצע”, והמורים ינסו לשנן 40 שמות חדשים, כשבכיתה שלוש נועה וארבעה אדם.
זאת גם התקופה שבה אנחנו שואלים את עצמנו: מה חשוב שהילדים שלנו ילמדו? בדרך כלל, התשובות נשמעות כמו טבלה של מערכת שעות: מתמטיקה, היסטוריה, אנגלית, אולי מדעים. אבל יש שאלה אחרת שכמעט לא נשאלת: מה באמת חשוב שהילדים שלנו ילמדו?
מסתבר שמעבר לכל המקצועות, יש מיומנות אחת שבאמת משנה את החיים – והיא לא מופיעה בשום תעודת בגרות: שליטה עצמית.
המרשמלו – שיעור ראשון לחיים
הסיפור המפורסם הוא “ניסוי המרשמלו”: לוקחים ילדים, שמים מולם מרשמלו, ואומרים – אתם יכולים לבחור. תאכלו את המרשמלו עכשיו או לחכות קצת ויתנו לכם שניים.
התוצאה הייתה שחלק מהילדים הצליחו להתגבר על הפיתוי והצליחו לחכות, וחלק מהילדים לא הצליחו להתגבר על הפיתוי.
מה שהיה הרבה יותר מעניין והרבה יותר חשוב זה: מי שחיכה - הצליח יותר בחיים.
אבל כאן מגיעה הפואנטה - זה לא שהילדים שהצליחו להתגבר על הפיתוי הם פשוט "חזקי אופי" מלידה. לא. הם היו טובים בטקטיקות של התגברות על פיתויים. הם בעצם ידעו להסיח את עצמם – הסתכלו על התקרה, שרו לעצמם, שיחקו עם האצבעות. אף אחד מהם לא ישב בוהה במרשמלו 15 דקות ואמר לעצמו "אני פשוט חזק".
לא רק ילדים נופלים בפיתוי
אם נהיה כנים, גם אנחנו נכשלים בגירסת המבוגרים של מבחן המרשמלו לא פחות מהם – רק שהמרשמלו שלנו בא בצורות אחרות: "רק ביס קטן מהעוגה", "רק עוד פרק בנטפליקס" או "רק אבדוק את הוואטסאפ לפני שאני מתחיל לעבוד" (שעתיים אחר כך אתה יודע מה עשתה הדודה שלך בסוף שבוע, אבל לא פתחת את הקובץ שהיית צריך).
פרופסור א’ והחדר המבולגן
הנושא הזה קרוב לליבי עד כדי כך שהפכתי אותו לספר הילדים הראשון שלי – פרופסור א’ שולט במצב. גיבור הספר הוא ילד חכם עם בעיה קטנה: שליטה עצמית בגרסת "אחרי החגים". החדר שלו נראה כמו אתר ארכיאולוגי – בשכבה העליונה משחקים, מתחתיה מחברות משנים קודמות, ובשכבה התחתונה… ייתכן דינוזאורים.
כשהוא מנסה להכין שיעורים בזמן – פתאום צריך לבדוק את הטלפון, ואז להכין כריך, ואז לבדוק אם הכריך צריך ליווי של עוגייה. כל ניסיון שלו לשלוט במצב נגמר במסע צדדי. מוכר למישהו?
למה דווקא עכשיו?
תחילת שנה היא זמן מעולה ללמד שליטה עצמית. לא כצו משטרתי אלא כמשהו שאפשר לשחק איתו, להתנסות, להמציא שיטות שעובדות בשבילנו. בספר למשל, הגיבור, מוצא שכשהוא מגיע הביתה ושם את הטלפון על שקט במגירה הריחוק מהפיתוי עוזר לו להתגבר על הפיתוי ולעשות את הדברים שהוא היה רוצה וצריך לעשות.
זאת כמובן לא הדרך היחידה. הנקודה היא שכולנו צריכים עזרה לחפש את הדרכים שיעזרו לנו לעשות עכשיו את מה שטוב לנו לטווח הרחוק.
שיעור להורים – וגם לילדים
כשאנחנו משתפים את הילדים על הרגעים שבהם גם לנו היה קשה להתאפק ("כן, גם אני קניתי משהו באמזון בלי לחשוב פעמיים"), זה יוצר שיח שוויוני. הם מבינים ששליטה עצמית היא לא “בעיה של ילדים”, אלא מיומנות שכולם מנסים לשפר.
דן אריאלי צילום: יונתן בלוםוזה מה שאני מקווה שיקרה עם הספר הזה. אני מקווה שהילדים יקראו אותו יחשבו על בעיות השליטה העצמית שלהם ואולי ימצאו איזה שהוא טריק שניים לעזור לעצמם. אבל, אני גם מקווה שהספר יהיה נקודת מפתח לשיח בין הורים לילדים על השאלות של שליטה עצמית ודחיינות.
ולסיום – משימת בית
אז לפני שאנחנו שוקעים לשגרה של מבחנים, שיעורי בית והודעות וואטסאפ מקבוצת הורים ("מי הביא עוגיות למסיבת פתיחת השנה?"), אני מציע שנכניס לתוכנית הביתית עוד סעיף: תרגול שליטה עצמית.
המשימה: מצאו מרשמלו (או כל פיתוי אחר), שימו אותו מול הילד – ואז שבו כולכם, הורים וילדים, ונסו להתעלם ממנו ביחד. מי שנשבר ראשון – שוטף כלים.
שנת לימודים טובה – מלאה בידע, בסקרנות, וביכולת לבחור נכון, גם כשהמרשמלו קורץ אלינו.
