"הם לובשים בגדים שחורים, בעיקר עם קפוצ'ונים, כמו רעולי פנים, רובצים בגינות הציבוריות ואנחנו פוחדים לעבור לידם בלילות", אמרו תושבי פתח תקווה, לאחר שבערב יום העצמאות נער בן 14 מלווה בחבורת נערים, דקר ופצע אנושות את ימנו בנימין זלקה, שנפטר מפצעיו כעבור יומיים.
מנהל המשמרת בן ה-21 שילם בחייו כי העז לבקש מחבורת הזבל העירונית לא לרסס ספריי שלג בתוך סניף הפיצה שבו עבד. אז הם חיכו לו לאחר המשמרת, ודקרו בו את אפסיות הקיום שלהם וחירבו משפחה ומעגל חיים. ככה סתם. התחממו, שלפו, דקרו, רצחו. זהו.
בקרימינולוגיה קוראים למהלך מבעית שכזה "אקט של אלימות שרירותית" (senseless violence), רצח על כלום, ללא מניע, חיכוך קטן, יומיומי, אולי פגיעה בכבוד "מי אתה שתגיד לי מה לעשות", היעדר סמכות הורית, קליפת מוח קדמית שעדיין נמצאת בהתפתחות ועוררות שיא, ובום - באופן מצמית ומצית של לחץ חברתי והיעדר בלמים, של היעדר ויסות רגשי וקיצוניות טורפת דעת - החיים עברו את נקודת האל חזור.
אני יושבת כבר דקות ארוכות מול תמונתו של זלקה, צעיר חייכן, יפה תואר, עיניים בוהקות ובולעות עתיד ואני ממלמלת "סליחה" ולא מוצאת את המילים.
כי מה כותבים? הקלישאות נחבטו כבר מזמן, תיאורי פסאודו-קצה כמו "מזעזע", "נורא", "מטלטל", "מחריד" מתגוללות על הלשון השחוקה והעייפה שלנו ונגרסות ברעש הקיום הבולעני, והנשימה מתקצרת עוד יותר נוכח השרירותיות של האכזריות התת-אנושית הזו. אכזריות שלא מתרחשת ב"סיטי אוף גוד" בפאבלות של ברזיל, או בתיכון בעיירת פלקט אמריקאית, אלא כאן, מתחת לאף, בשכונת מגורים בעיר מרכזית בישראל.
הרצח המכאיב והפוצע הזה, של צעיר שיצא לסייע בפרנסת ארבעת אחיו והוריו, ושילם בחייו, לא מתחולל בחלל ריק, הוא עוד שלב בקריסת הביטחון הקיומי שלנו ובתחושת הערעור המתגברת במדינה שבכוונת מכוון ובאופן שיטתי כבר שנים, פועלים קברניטיה כדי לנפץ את האתוס ואת סולם הערכים שלה, מפשיטים אותה מדמותה, מחלקים אותה לקאסטות, עד כדי קרבות שומטי נפש ולסת אתמול, בין הורים שכולים משני צידי המתרס הפוליטי סביב סוגיית ועדת החקירה הממלכתית, כאילו שמלאך המוות מתעניין למי מצביעים כאן לפני שהוא דופק בדלת. וכאילו שאפשר בכלל להסכין עם מצב שבו האסון הגדול בתולדותינו לא ייחקר.
30 שנה לאחר הרצח ההוא, הנורא, ב-4 בנובמבר, שטלטל את המדינה, שהפך את גורלה, שהביא אותנו אל עברי פי פחת, שניפץ את כל מה שחשבנו על עצמנו, ושממנו לא התאוששנו עד היום כחברה, וחלקנו גם כיחידים – מילותיו של ראש הממשלה יצחק רבין "אלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה", עדיין מהדהדות חזק. ורבין גם בזה צדק. הוא צדק בשעתו כאשר רצה לכונן שלום עם אויבנו, והוא צדק כאשר הזהיר שאת השלום יש לכונן גם פנימה, בתוכנו, ויפה שעה אחת קודם, שהרי הפילוג והשיסוי שפשו ברחובות כבר אז ושבעוונם הוא שילם בחייו – התנפחו לממדי ענק שאנחנו כבר לא יכולים לשאת והם מפוצצים אותנו היום מבפנים.
ואת זה האויבים שלנו ראו ב-7 באוקטובר, וממשיכים ורואים היום. ולכן מערכת הבחירות הקרובה צריכה להיות הבחירה בין פוליטיקה רעה וחורשת רעל של מי שכבר עשורים מפלגים ומשסים אותנו אלה באלה ומטביעים אותנו בתוך צונאמי של אלימות על כל צורותיה - שרצח שרירותי של מנהל משמרת בפיצריה בפתח תקווה הוא סמן הקצה המבעית שלה - לבין מנהיגות אוהבת ישראל על כל חלקיה. מנהיגות שתישא אותנו אל מחר שבו קודם כל כולנו נתגייס ונחלוק בנטל ההגנה על המולדת, ואז גם נמצא את הסיכוי לא רק לשקם את עצמנו, אלא גם להיזכר מי אנחנו באמת מתחת לכל שכבות השנאה, הפילוג, השיסוי, הגזלייטינג, גניבת הדעת, הנדסת התודעה, הרדיפה והמיזוגניה שהלבישו אותנו בהם במכוון ובעל כורחנו.
שכבות שכבות של אנטי ישראליות ואנטי ליברליות שאנחנו כמהים להשיל מעצמנו ולחזור להרגיש את רוח התקווה מלטפת את העור.
משהו שלצערנו העמוק ימנו בנימין זלקה ובני משפחתו כבר לא ירגישו לעולם.
