השבוע התכנסה ועדת החינוך בכנסת לדיון דחוף על "עליית מקרי ההתעללות בילדים". ושוב כמו תמיד דיברו על טכנולוגיה: מצלמות, AI, ניטור - כאילו מדובר במפעל או זירת פשע ולא במסגרת חינוכית או בנשות צוות שמטפלות בילדי גיל רך. במציאות, הגננת לא נמצאת במפעל סטרילי.
הגננת נמצאת במקום שרמת הלחץ בו לא יורדת לרגע – כמו חדר מיון עמוס – רק בלי רופאים, בלי משמרות, בלי כלים ובלי הפסקה. אלו לא שמונה שעות של עבודה רגועה אלא מציאות של עשרות פעוטות חסרי ישע, שזקוקים בכל רגע לחיבוק, לתשומת לב, לניקיון, להגנה.
צוותים מותשים, יחס בלתי אפשרי בין מטפלת למספר הילדים, תקינה לא מותאמת, וציפייה לא אנושית – להחזיק מעמד ולחייך תוך כדי.
בואו נדבר אמת
מצלמה לא מונעת קריסה. AI לא מרפא מנהלת מעון שבורה. רוצים הוכחה? הנה דוגמה שקשה לשמוע, ואני מתנצל מראש בפני ההורים: במצפה רמון, לפני שלוש שנים, הדליקה מנהלת מעון משואה על תרומתה לקהילה. אישה ערכית, מוערכת, מסורה. כיום היא מואשמת בהתעללות בילדים. לא בגלל רוע – אלא בגלל התמוטטות.
היא נשברה. המציאות לא נתנה לה אוויר. לא היה ליווי. לא תמיכה. רק דרישות, בירוקרטיה ובדידות.
מאור צורצילום: עידן קורדוביאו הסיפור של רותי סאלם – גננת מצטיינת של משרד החינוך במשך 25 שנה. היא פתחה מעון פרטי, לא קיבלה שום ליווי ניהולי, והלחץ, הציפיות והאחריות שברו גם אותה. וזה לב הסיפור.
רוב מקרי הפגיעה בילדים לא נעשים בידי מפלצות. הם תוצאה של תהליך, של נשים טובות ונורמטיביות שנשארו לבד. אז שימו מצלמות אם אתם חייבים, אבל תתחילו לבנות גם מערכות תמיכה. עצרו את השחיקה והתמקדו במניעה.
הדרך היחידה להגן על ילדים, היא להגן קודם על הצוות שמטפל בהם.
הכותב הוא מייסד מיזם "גן מוגן"
