הימים והשבועות האחרונים עברו על אזרחי ישראל בצורה הקשה ביותר, עם אובדן תחושת הביטחון הבסיסית והיומיומית. אולם אם עבור רוב האזרחים תחושה זו נסדקה, בחברה הערבית היא כבר מזמן איננה קיימת.
במקביל לירי של חיזבאללה ואיראן, אזרחי החברה הערבית מתמודדים גם עם ירי מתמשך מצד משפחות הפשע. פעם אחר פעם מתברר כי אלו פועלות כארגוני טרור לכל דבר, ואינן שונות במהותן ממי שמאיים מבחוץ. התוצאה היא מציאות כפולה של איום, מבחוץ ומבפנים, ללא כל שכבת הגנה אפקטיבית.
ובתוך מציאות זו, הבלתי נתפסת, האזרח הערבי עדיין מצפה להצלת מצבו. גם כאשר אין ממ"ד, אין מקלט ציבורי ואין הגנה בסיסית, ממשיכה להתקיים תקווה כי ייתכן שבקרוב יחול שינוי, וכי תחושת הביטחון תשוב, זו שאבדה זמן רב לפני המלחמה הנוכחית.
אלא שבזמן שהמציאות בוערת, ההנהגה הפוליטית אינה מתבוננת במתרחש בשטח. במקום להתמקד בביטחון האזרחים, היא עסוקה באינטרסים צרים ובמאבקי כוח.
כך גם הפגישה האחרונה של ארבע המפלגות, שהתקיימה השבוע (ביום חמישי), אשר התכנסו בניסיון לגבש עקרונות לרשימה משותפת. באופן שאינו מפתיע, גם הפעם הפגישה התפרקה במהרה וגלשה לפסים אישיים. הייתה זו ההתכנסות הראשונה מאז המסמך הראשוני שנחתם בלחץ הציבור ומובילי מחאת סכנין, על רקע התפשטות הפשיעה ותחושת הקריסה מול משפחות הפשע.
המחלוקת ברורה
מצד אחד ניצבת רע״מ, המבקשת להשתלב בקואליציה במטרה לייצר שינוי אסטרטגי. מן הצד האחר עומדת גישה הנצמדת לקו של עשרות שנים, המתנגדת לכל שיתוף פעולה. קו זה לא הוביל לשינוי, אך נשמר מתוך הרגל ולעיתים גם חשש מהכרח בשינוי.
לפני מספר חודשים עוד ניתן היה לטעון כי יש לאפשר למנעד זה להתקיים ולמצוא מכנה משותף. אולם ככל שחולף הזמן, וכאשר מתבהר לאן מופנים התקציבים והחקיקה, וכשהאופוזיציה מאבדת כיוון, גם החברה הערבית מאבדת את יכולתה להשפיע.
האזרחים נותרים חשופים. כ-41% אחוזים מהחברה הערבית חסרי מיגון מפני ירי טילים, וכ- 100% חסרי הגנה מפני ארגוני הפשיעה. אין זו רק תחושת חוסר ביטחון, אלא מציאות מתמשכת של הפקרה
בינתיים, האזרחים נותרים חשופים. כ-41% אחוזים מהחברה הערבית חסרי מיגון מפני ירי טילים, וכ- 100% חסרי הגנה מפני ארגוני הפשיעה. אין זו רק תחושת חוסר ביטחון, אלא מציאות מתמשכת של הפקרה.
ובמקום לעצור, להתעשת ולהכיר בגודל האחריות, המנהיגים נאחזים ברעיונות שלא הוכיחו את עצמם שוב ושוב. לא מתוך עמדה אידאולוגית מגובשת, אלא מתוך קושי ממשי לייצר דרך חדשה.
נכון, הרשימה המשותפת אינה תנאי הכרחי לכניסה לכנסת, אך בפועל היא מהווה תנאי להצלחה, לשיעורי הצבעה גבוהים יותר ולכוח פוליטי משמעותי. החברה הערבית עוקבת אחר הנעשה, ואינה מצויה בתרדמת, גם אם נדמה כי המלחמה מסיטה את הקשב הציבורי כולו להישרדות בלבד.
אנו מצויים כבר בספירה לאחור לקראת הבחירות. החברה הערבית אינה אמורה להישאר חסרת אונים, גם אם הנהגתה ממשיכה לאכזב, ובייחוד כאשר הסיכוי לבניית רשימה משותפת נראה קלוש. אם המפלגות הליברליות ישכילו להרחיב את מצען ולהציע חלופה ממשית, הן עשויות למשוך אליהן ציבור שאינו מוכן עוד להיות שבוי בידי אותן מסגרות פוליטיות.
סברין חוג'יראתאולם מהלך כזה לא יתרחש ללא אסטרטגיה ברורה, ללא לקיחת אחריות וללא יציאה ממעגל ההאשמות והסיסמאות. בסופו של דבר, השאלה איננה רק מי ייבחר, אלא מי נשאר לקדם את החברה הערבית במציאות שבה הביטחון הפך לפריבילגיה ולא לזכות בסיסית. ובינתיים, שוב אנו עדים לאותו שיח מאכזב, שחוזר על עצמו ואינו מציע כל מענה אמיתי למציאות שהולכת ומחמירה.
החברה הערבית אינה מקשה אחת, ויש בה מנעד קולות רחב. ובכל זאת, בתוך ריבוי הקולות עולה דרישה משותפת אחת, הזכות לחיים בכבוד ובביטחון.
